"הצל", הראפר יואב אליאסי, מתחזק עמוד פייסבוק פופולארי ובו כמעט רבע מיליון עוקבים. "אני מביא את האמת. לא מספר סיפורים או מעגל פינות - שיהיה כואב ויזיז דברים", הוא מסביר בריאיון לוואלה! NEWS. "בשביל שדברים יזוזו - אי אפשר להגיד אותם בשלווה ונועם. אתה צריך לצעוק אותם, אחרת לא שומעים אותך. לא מקשיבים לך אם אתה נחמד". לדבריו מי שאומר את האמת, מי שצועק את דעתו באופן נחרץ, נתפס אוטומטית כבריון. "אנחנו במציאות אלימה והשיח הוא אלים, אי אפשר להתעלם מזה".
אליאסי שצבר לא מעט מעריצים בזכות דעותיו הנחרצות, מודע לתדמית שהוא מעורר ולחזותו הכוחנית. "מנסים לקטלג אותי כבריון כי זה קל, כשמישהו נראה כמוני, מקועקע, ומדבר מפחיד, ולא נראה עדין ולא מדבר בצורה יפה, משתמש במילים גסות ולוקח עד הסוף, אומרים מיד 'אלים ואגרסיבי'". אבל, הוא טוען, הוא בסך הכול נאמן לאמת הפנימית שבוערת בו. "אני לא פוליטיקאי, אני לא בא למכור שום דבר ואין לי מה להרוויח. אז אומרים שאני אלים ואגרסיבי, אבל גם מקשיבים למה שיש לי להגיד".
המעמד החדש של אליאסי הקנה לו לא מעט אויבים, אבל בצד אלה הוא זוכה לתמיכה אדירה מקבוצות אוכלוסייה שונות. חיילים מכנים אותו 'אבא', צעירים רואים עצמם חיילים בצבאו, ומעריצים מוכנים ללכת אחריו לכל הפגנה. הוא מצדו מתחזק את הדימוי, מעלה תמונות פרובוקטיביות לרשת החברתית וחורץ את דעותיו באופן בוטה וחד משמעי שמתסיס לא מעט ציבורים. נדמה שלא כל תקופה הייתה יכולה להכיל דמות כמו אליאסי. הצמיחה שלו במרחב הציבורי הגיעה בשעה בה רבים ביקשו לשמוע את הקול הנחרץ, שעה שבה רבים חיפשו את דמות הבריון ללכת אחריו.
המציאות מלמדת שלפעמים בריון נתפס בעצם כ"אדם חזק". מי שמסמן אויבים מכונה "ריאליסט". מי שלא בורר מילים "מביא את (צבא) האמת שלו". ומי שפועל בכוחנות הוא "לא פראייר". טוקבקיסטים תוקפים היום בפראות כל דעה ששונה משלהם - לאו דווקא באנונימיות. כוכבי ריאליטי דוגמת שי חי מ"האח הגדול" מקדשים את תרבות "האמת בפרצוף" ועושים ממנה קריירה. מה יש בו, בבריון, שמקסים אותנו וגורם לנו ללכת שבי אחריו?
אליאסי טוען שאנשים נמשכים אליו כי הוא משמיע את הדעות שרבים אינם מסוגלים, גם אם הדבר יגרור כלפיו השמצות, סילוף של דעותיו או תיוג של גזען. "זה מגוחך לומר שאני גזען, אני מדבר על ערבים כמו שאני מדבר על יהודים. וכל הדעות שהדביקו לי לא נכונות, אני לא בעד טרנספר ולא בעד להרוג את הערבים, אני אפילו לא משתמש במילים האלה. אני לא אוהב את מי שמשתין לבאר ממנה הוא שותה, מצדי שיהיה בודהיסט. אני פועל מאמוציות ומכעס, אבל בשום צורה לא מנקמה".
בתגובות לפוסטים שלו אפשר למצוא לא מעט התבטאויות נגד של אנשי שמאל המקניטות אותו, ונתפסות על ידו כזחוחות או מתנשאות: לעג לשפה שלו, לבחירות המילים או לרעיונות. הוא משווה זאת לילד שכל השיעור ישב בכיתה ותיקן את העברית של הילד המגודל, הקניט אותו ולעג לו ובסוף השיעור הילד המגודל התפרץ, וזכה לכינוי "בריון". "השמאל מרים להנחתה", הוא משלים את האנלוגיה. לשיטתו, ההתנשאות ארוכת השנים של השמאל, הפוליטיקלי קורקט המעונב, הם שהובילו לקרע העמוק ולכעס בחלקים מהציבור בישראל כלפי השמאל.
אבל בניגוד לדימוי הבריון שהוא מתהדר בו היום, אליאסי מספר שילדותו הייתה שונה לחלוטין. "כשהייתי קטן הייתי חנון וסבלתי בעצמי מבריונות. לכן נאלצתי לפעול כבריון, אבל תמיד נשארתי אאוטסיידר. הייתי ילד רוקר קטן שלא מתקלח ושומע מטאליקה". גם היום, הוא מעיד, הוא סובל מאלימות המופנית כלפיו. רק לפני שבוע חתכו את צמיגי רכבו ובהזדמנות אחרת השאירו דוקרן בצמיג. "אני מאוים ברצח בדרגות הכי גבוהות אני מאוים על ידי החזית האיסלמית. זה הגיע למצב שאני לא יכול לצאת לאן שאני רוצה, ואני מקבל איומים ברצח".
הסבר חלקי למשיכה שלנו לבריונים נעוץ אולי במפגש שבין טבע האדם ועידן הרשתות החברתיות. "המדיה מתעניינת בביטויים יוצאי דופן ומאדירה אותם", מסביר הסוציולוג והפסיכולוג החברתי פרופסור ישראל כץ, מנהל מכון צפנת למחקר וייעוץ באוניברסיטה העברית את הרקע לצמיחה. "האדם הסביר מתנהג בדרך כלל על פי הכללים, אף שפעמים רבות מתחשק לו לשבור אותם. הגיבורים שמדברים באופן וולגרי ונוהגים באופן חריג עושים זאת עבורו, הם מדברים בעצם בשם התוקפנות שבתוכנו". וכמובן שככל ששוברים את הגבולות ומשמיעים דעות קיצוניות, הגבולות משתנים בהתאם ומתרגלים לשיח החדש. "והשיח נהיה מקובל עם כל הבעייתיות הכרוכה בו". ואף אחד לא שובר את הכללים כמו דונלד טראמפ.
המגזין TIME כינה את טראמפ בריון, הנאומים שלו מלאים פרובוקציות והוא עצמו עושה כל מאמץ לרמוס את התקינות הפוליטית ככל יכולתו. והציבור? מצביע ברגליים. צמא לביטחון שבבוטות הנחרצת ושותה בשקיקה את מילותיו. גיל לביא, צלם פוליטי בארצות הברית ומומחה למיתוג חזותי, מסביר כי המסר של טראמפ מתחיל עוד לפני שפתח את הפה. הוא עומד לבד, מורם מהקהל, אין מאחוריו תומכים אלא רק דגלי ארה"ב. "הוא שונה באופן מהותי משאר המועמדים, שעומדים בגובה הקהל או לצד תומכיהם. כך הוא משדר כח". לדבריו, גם מאחורי הקלעים טראמפ נבדל משאר המועמדים. היתר מפגינים אחווה מסוימת, שואלים על הילדים, ומתעניינים אחד בשלום השני. אבל טראמפ מכונס בעצמו, אינו משוחח עם איש. "הוא אינו פוליטיקאי. להפך, הוא מעביר את המסר שנמאס מפוליטיקאים". הונו הרב מאפשר לו להתנתק ממושכים בחוטים למיניהם, תורמים ודעות בעלי הון. "זה מושך אנשים, בעיקר כאלה שהרגישו במשך עשרות שנים שהם לא יכולים להגיד את מה שהם רוצים להגיד באמת. ואז עומד מולם אדם כמו טראמפ על הבמה ופותח את הפה".
"טראמפ יכול לתת הצגה של בריון שלא אכפת לו מכלום ולא מעניין אותו שום דבר ויאמינו לו", הוא מסביר, ומוסיף כי המועמד הרפובליקאי רוכב על גלי הסלידה מהתקינות הפוליטית האמריקאית, שנתפסת כמכשיר של השמאל לדיכוי אמריקה הלבנה והנוצרית. "הטענה המרכזית של הימין האמריקאי וגם זה הישראלי - היא שסותמים לו את הפה. טראמפ יכול להרשות לעצמו לדבר את מה ששנים השתיקו".
ובכל זאת, נדמה שבעידן שלנו, יותר מתקופות אחרות, הציבור מחפש את התשובה הנחרצת, את הדמויות שיצעקו בשמו. קל להאשים את הרשת החברתית שמשמשת מוליך טבעי לכל פרובוקציה וצעקה, אבל זו אינה הסיבה היחידה. "אנחנו חיים בחברה עם הרבה מאוד בעיות לא פתורות, מצד אחד הטכנולוגיה מעניקה פיתויים מהירים ומציפה רעיונות גדולים ומצד שני עולות לא מעט שאלות וחוסר ביטחון במציאות הקיימת", מסביר כץ.
כשאנשים חשים חוסר ביטחון במציאות סביבם, כמו שקרה לא מעט פעמים בהיסטוריה, הם יחפשו אחרי הדמות החזקה, זו שנותנת תשובה פשוטה וחד צדדית. "ההבטחה לאנשים שיעשו סדר מושכת אל מול אי הודאות, וכשמסתובב אדם בעל תשובה, המבטיח להחזיר את הביטחון והחוזק ומציע פתרונות קלים ואלימים, מאוד מפתה ללכת אחריו". ובסיטואציות כאלה בדרך כלל קם אויב משותף, פעמים רבות מדומה, סביבו קל להתאחד, בו עולבים. "הביטחון נבנה סביב דמויות מאיימות, וסביב אויב משותף ולמעשה יש פה ביטחון ואי ביטחון המופיעים יחד".
כשהייתה בת 13 בלבד, מיטל נכנסה לעימות מילולי עם בת כיתתה. זו האחרונה לא נותרה חייבת, וגייסה קרובת משפחה. בהפסקה, בת המשפחה אחזה במיטל והטיחה בה אגרופים לקול צהלות התלמידים המצטופפים סביב. במשך כל אותה השנה מיטל המשיכה לספוג הצקות ועלבונות מכיוונה. האירוע העניק לבת הכיתה מעמד בלתי מעורער, היא הפכה דמות מאיימת בין התלמידים ואיש לא העז להתייצב לצד מיטל ולהגן עליה. השיא היה כשבת הכיתה הזמינה משלוח פיצה בשווי מאות שקלים על חשבון מיטל. בסוף אותה שנה מיטל לא יכלה לשאת עוד את ההצקות ועזבה את בית הספר.
היום היא לומדת בכיתה יא', ולמרות גילה הצעיר, היא יודעת לנתח בבהירות מרשימה את הנסיבות שהובילה לעלייתה של הבריונית שמיררה את חייה. "היא לא הייתה הילדה היפה ביותר, או החכמה או החברותית ביותר. היא חיפשה דרך לבלוט". לדבריה, הבריונית אמרה תמיד את מה שכולם רצו לשמוע, גם במחיר של פגיעה באחר. בשדה הקרב של בית הספר כל אחד מנסה למצוא את המקום שלו וכמו בכל חברה, כוח הוא כלי מרכזי לביסוס מעמד חברתי, ואויב משותף הוא כלי מצוין כדי לאחד לאחד סביבך את חברי הקבוצה. "אומנם היא לא הייתה ילדה פופולרית", נזכרת מיטל, "אבל אותי אהבו עוד פחות".
בעולם הילדים, קל לזהות את דמות הבריון. כמעט כולם יכולים לשרטט בעיני רוחם את ה"בולי": ההוא מסדרות הטלוויזיה וסרטי נעורים, זה עם מבנה הגוף הגדול, המבט המזוגג והצחוק המרושע. שם, בילדות, גבולות הטוב והרע פשוטים ומוגדרים. לא בטוח שהמצב משתנה כשמתבגרים. אולי עמוק בפנים, גם אנחנו צמאים לעולם בשחור ולבן, לבריון שיעשה פה קצת סדר. הבעיה היא שלנו, המבוגרים, אין מורה אחראי שיעצור את הבריונים לפני שמישהו ייפגע באמת.
