(בווידאו: ריאיון עם שלומית קופרשטוך, בתו של ישראל קרישטל)
"תודה רבה שבאת, ניפגש בשנה הבאה", אמר בחיוך ישראל קרישטל בן ה-112 לנציג הבריטי מספר השיאים של גינס, רגע אחרי שהוכתר לאיש המבוגר ביותר בעולם. כשנשאל על ידו מה הסוד שלו לאריכות ימים, השיב: "אם אגלה לך, זה כבר לא יהיה הסוד שלי".
לקרישטל יש בן ובת, תשעה נכדים ויותר מ-20 נינים. "אסור לספור במדויק", מתעקשים ילדיו, והם היו לצדו ביום שישי שעבר, עת קיבל את הפרס הנכסף. הטקס החגיגי נערך במלון נוף בחיפה, בו נשארו כולם לבלות את סוף השבוע.
בארוחת השבת ניגשו הנכדים והנינים לחבק ולנשק את ישראל, ו-52 בני המשפחה המורחבת ישבו סביב השולחן. "תראה איזו נחת, אבאל'ה, כל זה שלך", אמרה לו בתו, שולה קופרשטוך (64). קרישטל דמע ואמר לה ביידיש בקולו השקט: "תסתכלי מה היטלר עשה. אני רק אחד, ותראי כמה יצאו ממני. את מתארת לעצמך כמה צאצאים יכלו להיות לששת המיליונים שנרצחו בשואה?".
"אני גדלתי בבית של ניצולי שואה, והשואה הייתה נוכחת וקיימת בו", נזכרת שולה. "כשאבא קיבל את הפרס מגינס בשבוע שעבר, הרגשתי שהוא מייצג שישה מיליון אנשים שאין להם פה, שאין להם קול, שלא זכו להקים בית ומשפחה. יכולנו לארח את אנשי גינס בבית, להעניק לו את התעודה ולהסתפק בזה, אבל החלטתי שעל האירוע הזה אני לא מוותרת. הדברים הקשים בחיים באים בכל מקרה, וזאת אחלה סיבה למסיבה, אז צריך לציין אותה".
אז איך נראים החיים בגיל 112? קרישטל עדיין מתגורר בביתו שבחיפה. הוא משכים בכל בוקר בשעה חמש וחצי, כי "אין תועלת בשינה, וכבר ישנתי מספיק בחיי", ומניח תפילין. מכיוון שקשה לו לראות את האותיות בסידור - הוא נושא את תפילת השחרית בעל פה. הוא מתנייד בעזרת הליכון, ולעיתים נזקק לכיסא גלגלים.
במהלך היום מגיעה שולה, בתו, לבקר לפחות פעמיים. גם הנכדים והנינים מגיעים, בנוסף למתנדבים שבאים לבלות איתו מדי פעם. יש לו מטפלת פיליפינית צמודה, והוא אוהב לצפות במהדורות החדשות בטלוויזיה, בסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק ובתחרויות אגרוף בערוצי הספורט. לפני שבע שנים, כשהתקרב לגיל 106, קיבל ישראל זימון בדואר לקראת העלייה לכיתה א', ופרץ בצחוק. המחשבים במשרד החינוך התקשו להתמודד עם יליד 1903, והתייחסה אליו כאל יליד 2003.
קרישטל חד וצלול. הוא מעודכן בכל רזי האקטואליה, מוטרד מהמצב השורר בעולם וכועס על היחס של ממשלות ישראל לניצולי השואה. "בכספים שהגיעו מגרמניה קנו אווירונים, ושכחו אותנו", הוא אומר. "שום דבר לא השתנה מאז השואה. בסוריה מתרחשת שואה ושוב אף אחד לא מתערב, כפי שלא התערבו בשואת אירופה. גם אם פה תפרוץ מלחמה, לאיש לא יהיה אכפת, זה העולם. בכל דור יהיה היטלר אחר, משוגע שיהפוך עולמות, ואנחנו צריכים צבא חזק כדי שנוכל לשמור על המדינה שלנו. רק אם יהיה שלום, תפחת שנאת חינם, ואז לא תוכל להתרחש שואה נוספת".
הזכייה בפרס לא ממש הרשימה את קרישטל. בשיחות עם בתו העלה לא מעט ספקות לגבי עצם הענקתו. "איך יודעים שאני הכי מבוגר? אפשר לחלוש על כל העולם ולהגיע לכל מקום? איך מגיעים למסקנות כאלה?", שאל אותה והקשה עליה. "זה לא שהמצאתי תרופה שתרפא חולים, או שיש לי איזה פטנט למשהו. אני עושה את שלי בכל יום, מבקש בכל פעם לחיות עוד יום, והקדוש ברוך הוא מחליט לתת לי חיים", אמר לה.
"כזה הוא אבא, וכך תמיד היה", מעידה שולה, שמתגוררת כמה מאות מטרים ממנו. "הוא לעולם לא יוצא מגדרו, לטוב ולרע. תמיד שומר על פרופורציות, נשאר בשביל הזהב. גם כשקורים הדברים הקשים ביותר, הוא מזכיר שמחר יהיה יום חדש. לפעמים הוא תופס את עצמו ואומר לי 'שולה, הראש שלי לא עובד', ואני תמיד עונה לו: 'אם אתה אומר את זה, סימן שהראש עובד יפה מאוד'", היא צוחקת. "בשבילי אין לו גיל. הוא פשוט אבא. אנחנו מדברים הרבה, צוחקים. אני נהנית מכל רגע איתו".
בימים שלפני הטקס, הוא התקשה לישון, ולא מהתרגשות. "אבא ידע מכל התהליך שהוביל לזכייה בפרס, אבל החלטתי לא לספר לו מראש מתי ייערך הטקס, כי לא רציתי שיתרגש מדי", מספרת בתו. "דווקא בשבוע שעבר היו לו כמה ימים לא פשוטים, שבהם הוא לא הרגיש טוב ולא מצא מנוח. הוא פשוט לא ישן בלילה. ביום שישי בבוקר באתי לארגן אותו לטקס, וכשהתחלנו לנסוע באמבולנס למלון הוא תפס תנומה עמוקה. אי אפשר היה להעיר אותו. אבל אתה יודע, בגיל הזה לא שואלים שאלות. מקבלים הכול באהבה".
ב-15 בספטמבר 1903 נולד קרישטל בעיירה ז'ארנוב שבפולין, והוא כנראה הגבר היחיד על פני כדור הארץ שנותר בחיים מאז. באותה שנה הומצא המטוס, האימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל, ושבועיים לפני שהגיח לאוויר העולם ננעל בבאזל הקונגרס הציוני השישי, ובו הציע בנימין זאב הרצל את האפשרות להקים את המדינה היהודית באוגנדה.
בדיוק ביום בו נולד, במרחק של כ-10,000 קילומטרים, נוסדה קבוצת הכדורגל המפורסמת גרמיו בפורטו אלגרה שבברזיל. לאחרונה, כשראשיה גילו את הקשר המיוחד שיש להם עם קרישטל, הם הטיסו שני שחקנים לחיפה והעניקו לו את חולצת הקבוצה כשעל גבה נישא המספר 1903 והשם ישראל.
סיפורו הפתלתל של ישראל החל הרבה לפני עלייתו של אדולף היטלר לשלטון. בגיל עשר התייתם מאמו, ברכה ז"ל, שנפטרה כשהיא בת 29 בלבד. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגם את אביו משה דוד ז"ל הוא איבד לתקופה ארוכה. האב הוחזק בשבי הרוסי במשך ארבע שנים, עד תום המלחמה - מבלי שאיש מבני משפחתו יידע מה עלה בגורלו.
ישראל מעולם לא חגג בר מצווה. כשהיה בן 12 עזב את אחיו ונשלח לבית דודתו בעיירה לוביין, המרוחקת 150 קילומטרים מביתו שבמאליניץ. כשאביו שב הביתה, הבן הצעיר אפילו לא ידע על כך בתחילה.
בגיל 17, לאחר שגם אביו נפטר, החליט קרישטל לצאת לחיים חדשים בגפו, ועבר ללודז'. הוא מצא דירה עם חבר, והחל לעבוד אצל פחח בשכונה. אחר כך הצטרף למפעל לייצור ממתקים, בהחלטה ששינתה את חייו. אותם ממתקים הצילו אותו לא פעם ממוות. עד היום הוא מתגאה בתעודת ה"מייסטר" שלו - מומחה להכנת סוכריות, שוקולד ודברי מתיקה.
בתחילה פתחו ישראל ורעייתו הראשונה, פייגה, חנות מתחת לדירתם ומכרו בה שוקולד וגלידה מתוצרת עצמית. אולם שנתיים בלבד לאחר מכן הם נאלצו לסגור עקב הפוגרומים שבוצעו ביהודים באותה תקופה. את דתם הם התקשו להסתיר מאחר שלא הפעילו את בית העסק בשבתות ובחגים.
ב-1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, קיבל קרישטל מבעל הדירה הגרמני, שאצלו התגורר בשכירות, מכונות לייצור ממתקים ומאות קילוגרמים של קקאו, כדי שיוכל לפתוח עסק עצמאי בשותפות עמו. אותו גרמני אף איפשר לבני הזוג להצפין בביתו את בגדיהם הנאים, על רקע החשש מפריצות ומביזת בתי היהודים.
במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה חיו ישראל ופייגה בגטו לודז'. השמועות על מה שמתרחש ברחבי אירופה הגיעו לאוזניהם של היהודים בגטו. הם ידעו כי מי שעולה על "המשלוח" - הרכבת לאושוויץ - אינו חוזר. וכך, פעם אחר פעם, הצליח להימלט מהרשימות. מפקדי הגטו דרשו מקרישטל שימשיך להכין עבורם סוכריות, אף שהצבא הגרמני אסר זאת. הוא ישב בבית חרושת מאולתר, מתחת לאדמה, והמשיך לעבוד. כך הצליח להימנע מלהיכנס לרשימות המוות לחלמנו ולאושוויץ.
אלא שב-25 באוגוסט 1944 ירדו כל מאמציו לטמיון, והמוות עמד לנגד עיניו. הגרמנים החליטו לחסל את גטו לודז', ואחרי 36 שעות מפרכות של נסיעה ברכבת משא נכנסו בני הזוג, יחד עם מאות יהודים, בשערו של הגהנום: מחנה אושוויץ-בירקנאו. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה את רעייתו.
רק כעבור שלושה שבועות הורשה ישראל להתקלח בפעם הראשונה מאז הגיע למחנה, ואז גם "התמזל מזלו" להישלח לעבודה במחנה נידרשלזיה בגרמניה. יחד עם עוד אסירים, הוא נסע ברכבת במשך יום שלם, ובהגיעם התקבלו בסבר פנים יפות ואפילו זכו לאכול הרינג ולישון במיטות עם שמיכות. משימתם הייתה לחפור בורות ולבנות בונקרים עבור הגרמנים.
בתחנה הבאה הוטל עליו למלא שקי חול ובהמשך מונה למנהל עבודה באתר לכריתת עצים. כך, במעבר מתפקיד לתפקיד, שרד ונשאר בחיים.
ב-4 במאי 1945 החיילים הגרמנים נסו על נפשם ואת מקומם תפסו הרוסים. קרישטל, ששקל 34 קילוגרמים, לא ידע שכמה ימים קודם לכן היטלר התאבד, ושכעבור יומיים וחצי תסתיים המלחמה הנוראית.
לאחר המלחמה שב ישראל על עקבותיו וחזר ללודז'. בוקר אחד, ב-1946, נכנס לחנותו של החייט שפיגלמן, שאת אביו הכיר כבדרן בחתונות ובשמחות יהודיות, וביקש ממנו שיתפור לו חליפה. שם הוא הכיר את בת-שבע (סטפה) חודה, שעבדה אצל אותו חייט. שבעה ימים לאחר מכן כבר עמדו יחד תחת החופה. לבני הזוג נולד תינוק לו קראו יעקב, אך התינוק נפטר זמן קצר לאחר שנולד, כמו שני בניו של ישראל מנישואיו הקודמים. ב-1948, כשבת-שבע בחודש השביעי להריונה, נולד בנם, חיים, במשקל 5.200 קילוגרמים. חיים, רופא בן 67, מתגורר כיום ביסוד המעלה.
אף שהמלחמה תמה, רדיפת היהודים בלודז' לא חדלה לרגע, ולאור החדשות שהגיעו מהמדינה הצעירה במזרח התיכון, החליטה משפחת קרישטל לעלות ארצה. עם עלות השחר, ב-5 במאי 1950, עגנו ישראל, בת-שבע וחיים בנמל חיפה והחלו פרק חדש בחייהם. כעבור פחות משנה נולדה בתם שולמית, היא שולה, וב-1953 הגשים ישראל חלום ישן כשייסד מפעל ממתקים חדש, שבו עבד עד יציאתו לפנסיה.
בשנות השישים הוא קיבל הצעה מחברת "עלית" למכור את המרשם להכנת הסוכריות הייחודיות שלו, אולם הוא סירב בתוקף. "אם אמכור לאחרים את הסוד שלי, מה יישאר ממני?", אמר אז. ועד היום ילדיו ונכדיו לא יודעים מהו הסוד שבהכנת הממתקים שלו.
