לפני שנה וחצי, בעיצומה של המלחמה להחרבת עזה שזכתה לכינוי "מבצע צוק איתן" פנה נשיא אוניברסיטת אריאל במכתב למרצים, לסטודנטים ולעובדים שבו נאמר כי "האוניברסיטה רואה בחומרה רבה כל התבטאות קיצונית שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי הציונות". נגיד האוניברסיטה אמר בראיון כי "בקמפוס של אריאל בניגוד לקמפוסים אחרים בישראל - אין מקום לתלמידים ומורים שאינם מזדהים עם הכרזת העצמאות".
אני הייתי המרצה האנטי-ציוני היחיד באריאל (או לפחות האנטי-ציוני היחיד שיצא מהארון), ואכן מצאתי את עצמי אחרי שש שנות עבודה מפוטר בנימוק ש"עמדותיי הפוליטיות פוגעות ברגשות הציבור". אני בהחלט מסכים שעמדותיי אינן עומדות במרכז המפה הפוליטית. מעטים האנשים שמתנגדים לחוק השבות וביקשו מבג"ץ שיאפשר להם להתגרש מעם ישראל, אבל מדוע בן אדם קיצוני בדעותיו אינו יכול ללמד שיטות מחקר או תקשורת חזותית?
בית הדין לעבודה עתיד לפסוק האם הפיטורים שלי מאוניברסיטת אריאל היו חוקיים, אבל הבעיה של אוניברסיטת אריאל רחבה הרבה יותר מהמקרה שלי. החרם החדש על האוניברסיטה, שמגיע הפעם מהאגודה הישראלית לסוציולוגיה, הוא דוגמא מצוינת להחלטה נכונה מסיבות לא נכונות. נשיא האגודה לסוציולוגיה, פרופ' אורי רם, מתרץ את החרם בכיבוש, אבל למעט מקרים קיצוניים ביותר, קשה מאוד להצדיק חרם אקדמי בסיבות לא אקדמיות. עם כל הבעייתיות שבכיבוש הישראלי בגדה עדיין לא הגענו לרמות דיכוי בנוסח גרמניה הנאצית שמצדיקות אולי חרם טוטלי על מרצים שבסך-הכל רוצים להתפרנס במקצועם ולא מצאו עבודה באוניברסיטת תל-אביב, או על סטודנטים שחטאם היחיד הוא שציונם הפסיכומטרי איננו מאפשר להם להתקבל לאוניברסיטה העברית.
בשש שנים שלימדתי באריאל לא פגשתי אפילו מרצה אחד במיטב שנותיו שלא היה עובר לאוניברסיטת תל-אביב או סטודנט שלא היה מעדיף ללמוד בטכניון או באוניברסיטה העברית. אוניברסיטת אריאל איננו יהלום מדעי שקורץ למיטב המוחות אלא ארץ מקלט למי שאינם טובים מספיק או מקושרים מספיק כדי להשתלב במיינסטרים האקדמי, ממש כמו שהעיר אריאל עצמה איננה פנינה ארכיטקטונית אטרקטיבית אלא אוסף של שיכונים אפרוריים שמציעים דירות במחירים נמוכים יותר מראש העין למעמדות הנמוכים.
חבל שמרבית הציבור לא מבין את המציאות שמאחורי הכיבוש. אם במקום לזרוק בכל שנה מיליארדי שקלים להתנחלויות, היינו מעבירים את הכסף הזה למתנחלים ומאפשרים להם למצוא את מקומם מחדש בתוך הקו הירוק היה הכיבוש נעלם מעצמו.
אשר לאוניברסיטת אריאל יש שפע של דוגמאות משכנעות יותר מהכיבוש מדוע צריך להחרים אותה. הידעתם שהאוניברסיטה הזו הרחיקה לצמיתות סטודנטית לא בגלל הישגים נמוכים בלימודים (סיבה הגיונית) אלא בגלל שהשוותה את האוניברסיטה לכלא סורי? האם שמעתם שהאוניברסיטה של המתנחלים מעניקה נקודות זכות אקדמיות לסטודנטים שמשתתפים בפעילויות של חב"ד וארגוני החזרה בתשובה? האם ידוע לכם שהאוניברסיטה הנ"ל איימה בשעתו על סטודנטית אורחת מרוסיה שהעזה לכתוב בבלוג שלה שבאריאל לימדו אותה שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים עד שהיא לקחה את הרגליים וברחה חזרה לרוסיה?
ואולי יצא לכם לשמוע שאוניברסיטת אריאל מעניקה דוקטורטים ותארי פרופסורה בלי אישור של מל"ג? (למי שתוהה הפרופסורה שלי דווקא כן קיבלה אישור ממל"ג). ואם כל זה מספיק האם שמעתם שאוניברסיטת אריאל פנתה לחוקרים ברחבי העולם והציעה להם כסף, אם רק יסכימו שעל המאמרים שלהם יופיע השם של אריאל?
כל המקרים הללו, שנחשפו בשנים האחרונות באמצעי תקשורת ולא הוכחשו על ידי האוניברסיטה, מוכיחים מעל לכל צל של ספק שבאוניברסיטת אריאל אין חופש ביטוי ואין חופש אקדמי. האוניברסיטה הזו, שהוקמה מטעמים פוליטיים נטו, מתנהלת כמו פנימייה צבאית בצפון קוריאה ולא כמו מוסד מדעי פלורליסטי במדינה דמוקרטית. זו הסיבה שאני תומך בחרם על אוניברסיטת אריאל.
פרופסור אמיר חצרוני מלמד תקשורת בסין. הוא עבד בין השנים 2009-2015 באוניברסיטת אריאל