מתחת לפנס בודד ברחוב שביל התנופה, בקריית המלאכה בתל אביב, עומדות חמש נשים. הן גבוהות ורזות, מטופחות ויפות. קר בחוץ, שאריות של חורף וגשם, אבל נראה שלהן לא אכפת. לבושות בבגדים קצרים: שמלות חושפניות, מכנסונים, חולצות בטן. מחליפות ביניהן נשיקה על הלחי, חיבוק. זו מביטה בטלפון שלה, אחרת שואלת לשלום חברתה, שלישית רוקדת לצלילי מוזיקה רחוקה. איפור כבד נותן להן מראה מבוגר לפעמים, אף שהן ממש בתחילת שנות העשרים לחייהן. אולי פחות. הן מפטפטות, תוססות, מרכלות וכועסות כבנות גילן. עברית מהולה בערבית.
עוד שעה בערך ישתרך פקק כלי רכב לאורך הרחוב. כל אחת מהן תעלה לרכב אחר שייקח אותה לחניון הקרוב, או לסמטה צדדית לעשר דקות. אולי פחות. הרבה כסף יזרום כאן הלילה, 100 שקלים לאדם. בשבועות סוערים ממש, כשאין כמעט מכוניות וקשה לעמוד ברוחות הרחוב, הן נוסעות לתאילנד. לפעמים כדי לטייל או לנוח, בדרך כלל כדי להשלים סדרת ניתוחים כואבת: הסרת גרוגרת, הגדלת חזה, יישור הסנטר או שינוי מין מלא. הכסף מהלילות הארוכים מממן את הניתוח.
ביום רביעי האחרון יסמין, בת 21, לא עבדה. היא לקחה חופש והסתובבה בין הבנות בחולצת טריקו חמה וטייץ ארוך. הפנים הנקיים מאיפור חשפו תווים עדינים, עור חלק כשל נערה צעירה ופגיעות. היא לא מעשנת ומשתדלת להתרחק מסמים. "אני ספורטיבית", היא מתפלאת בכלל על השאלה. יסמין גדלה בבית חם, כך היא מתארת, בת זקונים אהובה מכפר מוסלמי-נוצרי בצפון הארץ. "קודם כל גיליתי את הנטייה המינית שלי", היא מסבירה באגביות מפליאה, וכמעט אפשר לשכוח שהיא מדברת על תהליך כואב להחריד שהוביל אותה מילדות טובה ונעורים שמחים אל תעשיית הזנות וחיי הרחוב. "ואז הבנתי שאני לא רק הומו, אלא שיש אישה בתוכי, שנמשכת לגבר". כשנסעה לתל אביב לבילוי עם חברים גילתה לראשונה שהיא יכולה לחיות כאישה והאפשרות הזו הרעישה את עולמה. היא הייתה בת 17 בסך הכול כשסיפרה למשפחתה על השינוי שהיא מתכננת לעבור. "מי שזכתה בהורים שמקבלים אותה ותומכים בה ועוזרים לה, אז זה מאלוהים". היא לא זכתה לכך. "אבא שלי אמר לי: 'אם את רוצה לעשות את זה, אז לא פה. תצאי מהבית, לתל אביב, לאילת, כמה שיותר רחוק שלא נשמע עלייך'". היא אומנם הספיקה להשלים 12 שנות לימוד, אבל לא את הנעורים שלה.
"דוחים אותנו כל החיים אז אנחנו באות לפה, למקום הכי מגעיל בישראל, לתחנה המרכזית הישנה, לשדרות הר ציון או לכאן, בשביל למכור את הגוף שלנו. בשביל לחיות, לאכול ולשלם שכר דירה", היא עוצרת רגע, ומדגישה: "אין לנו בחירה".
אחרי הפעם הראשונה עם לקוח לא התרגשה במיוחד. היא אפילו זוכרת שצחקה. ההמשך כמעט שבר אותה. באחד הלילות נכנסה עם לקוח לחניון הקרוב. ברגע של חוסר תשומת לב מצדה הוא החל לחטט לה בתיק וכשביקשה לברוח מהרכב, הוא אחז בה בכוח, הכה אותה, רמס אותה ולא הרפה עד שנתנה לו את כל כספה, עד שהתחננה על חייה. "אנחנו עושות הרבה כסף בלילה, אבל משלמות על זה מהחיים שלנו סכום מאוד גדול". וכמו לכל דבר בחיים, היא אומרת, גם לזה מתרגלים. לחוסר הכבוד, להשפלות, לאלימות ברחוב ובעיקר לרווחים. "כשאני הולכת הביתה וסופרת את הכסף, אני שוכחת את מה שהיה, אבל לפעמים אני נכנסת לדיכאון ובוכה, ושואלת את עצמי למה אני צריכה את זה, למה אני חייבת להתעסק בזה. אבל זה עובר, כי גם מחר אני אצטרך לרדת לרחוב, ואם אני אכנס לדיכאון אני לא אצליח לחיות, אני אתאבד".
לא רחוק משם עומדת שירין. היא כמעט בת 24, גדלה באזור המרכז בבית מוסלמי דתי, בצל אב מתעלל פיזית ונפשית, שמעולם לא העניק לה אהבה. בגיל 16 נאלצה לברוח מהבית ולעזוב את המשפחה. היא מצליחה בקושי להסתיר את הכאב העצום. "היה בינינו בלגן גדול והם היו בכלא בגלל זה, בגלל כל הקטע של השינוי שלי". פרט לאמה, היא אינה בקשר עם בני משפחתה. "היום הם בשלהם ואני בשלי. הם לא רוצים לשמוע עליי ואני לא רוצה לשמוע עליהם". בהיעדר חלופה היא עברה לגור אצל חברה, ומהר מאוד הבינה שכדי לממן את החיים בעיר ולשלם על הניתוחים שהיא רוצה לעבור, היא תיאלץ למצוא דרך להרוויח במהירות סכומים גדולים. כך מצאה עצמה עוסקת בזנות בגיל 17. "בפעם הראשונה היה לי נורא מפחיד. לא ידעתי מה הולך, פחדתי, אבל לאט לאט לומדים ומתרגלים לזה".
כבר שש שנים שהיא עובדת ברחוב, נכנסת מדי ערב לעשרות כלי רכב, פוגשת עשרות גברים, חרדים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, גברים עם כיסאות תינוק באוטו. מכוניות עם לוגו של חברות היי-טק, רכבי פאר, כלי רכב ישנים, צעירים ומבוגרים. "זה מגעיל, את חוזרת הביתה ונגעלת מעצמך, את מתקלחת ואת אומרת איזה מגעיל זה שבלילה עשרים גברים נוגעים בך. אני מתביישת בעבודה הזו. כששואלים אותי במה אני עובדת, אני לא אומרת שאני עובדת בזנות, אני משקרת". בינתיים היא מוכנה לשלם את המחיר. "אני אסבול עכשיו אבל אני יודעת שכשאני אתבגר יהיה לי בית, כסף שייתן לי לחיות". החשש שלה הוא להישאר ללא הכנסה, ללא גב כלכלי, ללא משפחה ולהיזרק, שוב, לרחוב. "ההבדל בינינו ובין נשים רגילות הוא שאישה רגילה תמצא בעל, תקים משפחה ואולי אם היא לא תסתדר היא תחזור להורים שלה או למשפחה שלה. לנו אין לאן לחזור. זה רק אנחנו לעצמנו. עכשיו זה רק אני, רק אני עוזרת לעצמי, אני זו שדואגת לעתיד שלי". ולכסף הגדול שהיא מרוויחה, יש מחיר גדול עוד יותר. "אין לי חלום, אין לי משהו שאני רוצה לעשות כשאני אגדל, אין לי משהו כזה".
רק בחיק הבנות היא מוצאת נחמה. "הדבר היחיד שטוב בזה - וזה שונה מהחיים הרגילים - הוא שאין גזענות. יש לי מלא חברות יהודיות וערביות ואנחנו מתחברות. כמו משפחה. זה הדבר היחיד שהוא טוב, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה בגובה העיניים, ואין אצלנו פוליטיקה בקהילה". הילדות הקשה ביגרה אותה, הרחוב הפך אותה לחזקה ולמרות כל מה שעברה, הפחד הגדול ביותר שלה הוא אנחנו. האנשים שחולפים מולה יום יום ברחוב, נועצים מבטים, מתלחששים, לעתים צוחקים או מצביעים. "נניח שאעבוד באיזו עבודה מסודרת, ויבוא לקוח וישים לב למה שהייתי פעם ויסתלבט עליי, או יפנה אלי בלשון זכר, זה יהיה לי מאוד קשה, אני אשבר". לפחות מהבחינה הזו, ברחוב היא מרגישה ביטחון. "אנשים שבאים הנה יודעים למה הם באים, אז מישהו לא יבוא ויסתלבט עליי כי הוא יודע מה אני ומי אני. הוא משלם את הכסף, הוא עושה מה שהוא צריך והולך הביתה. אבל כשאני הולכת ברחוב, או אם הייתי בעבודה נורמלית זה לא ככה, וזה קשה לסבול דברים כאלה".
לקראת סוף השיחה איתה היא מבקשת לחזור בה. "בעצם יש לי חלום, חלום אחד בלבד", היא אומרת בביטחון. "אני חולמת שיום אחד נוכל ללכת ברחוב ואנשים יקבלו אותנו ויאהבו אותנו ויתנו לנו להרגיש טוב כמו שאנחנו, ולא נרגיש חוסר ביטחון או שאנחנו פחות טובות מהם".
לצד הפקק המתארך נשמע קול פעמון רחוק ושקשוק גלגלים. אל האור החיוור שמתחת לפנס הבודד הצטרף יואב וייס, אמן שפועל בסטודיו בשכונה, ומדי יום רביעי מחלק לעוברי אורח שתייה וכיבוד מעגלת תה ישנה. "אני מחלק לבנות, ואפילו ללקוחות", הוא מחייך ומזמין להתכבד. עגלת התה נראית כאילו יצאה מסיפור אחר. הפעמון המחובר אליה, העוגה הטרייה שהכין וזה עתה נפרסה, עלי הנענע האסופים לתוך כוס, כל אלה מאצילים על הרחוב העייף והקר רגע חמים של בית. הבנות מרגישות נוח בחברתו. חולקות עמו סודות, משתפות אותו בקשיים. כבר שלוש שנים הוא מקפיד להגיע הנה. איש לא מממן אותו, איש לא עומד מאחוריו. הוא ותיק כאן בשכונה, יש לו סטודיו קטן ובו יצירות אמנות מרהיבות פרי ידיו. עם השנים הצטרפו אמנים נוספים לקריית המלאכה, נשכרו חללי עבודה ונפתחו גלריות חדשות, בתי קפה ופאבים.
"יש פער בין מה שקורה בתוך הסטודיואים, הגלריות והמועדונים לבין מה שקורה ברחובות בסמטה בלילה". הוא מתאר את אווירת הרחוב המתחלפת. "האמנים הם חיל חלוץ של הנובורישים - אנחנו נכנסים לשכונות הקשות, משפצים את האזור, מייפים את החללים, מעלים את ערך הנדל"ן. עד שאנחנו בעצמנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר ואז מעיפים אותנו ל'סלאמס' הבא ובמקומנו נפתחות חנויות אופנה. זה מה שקרה ברחוב בשינקין, זה מה שקרה בסוהו בניו יורק".
בינתיים סביב הפנס הבודד החלו להתקבץ לצד וייס והבנות, נערים צעירים מאוד, בני 15. אולי פחות. רכובים על אופניים, חגים סביב הבנות, מקשקשים איתן. "אל תצלמו אותנו" הם התחננו, אך סירבו להתרחק מהמצלמה. "אנחנו גרים לא רחוק, ומשעמם לנו אז אנחנו באים הנה", סיפר אחד מהם, שבגילו הצעיר מתקשה כנראה להבין את המציאות הקשה מול עיניו. לא מבין שלמראות כאלה, בגיל כזה, יש השלכות.
למחרת הרחוב לובש חג. הערב מוצגות שלוש תערוכות חדשות בגלריות בשכונה. הרחובות מתמלאים קהל הומוגני, אמנים, סטודנטים לאמנות, חובבי אמנות ואספנים. כוסות יין נמזגות, קעריות עם כיבוד מתרוקנות ומפגשי רעים קולניים מגיעים עד שיירת המכוניות. בשביל המרץ, הרחוב המקביל, קיימה הגלריה "מקום לאמנות", אירוע השקה עמוס משתתפים.
אורית טוכמן דואר, מנהלת עמותת "מקום לאמנות", עובדת כבר שנים ארוכות בשכונה. היא מכירה את הבנות, נפגשה איתן בעבר. דבריה משקפים אולי את הקונפליקט של החברה, לפחות החברה שלא מסיטה מבט: רגישות לכאב ולמצוקה של הבנות הצעירות, אבל גם רתיעה מהמפגש הבוטה עם המקום הכי נמוך בחברה הישראלית.
"לפעמים הפעילות שלהן מתקיימת בכל מיני אזורים בולטים לעין, בחדרי מדרגות של הבניינים, במשך כל שעות היום. יכול להיות פה אירוע של סטודיו פתוח, או ביקור בגלריה בסופי שבוע, ולפעמים המבקרים יורדים לרחוב בחדר המדרגות ונתקלים בלקוח עם זונה בשעת פעולה. אני מאמינה שיגיע שלב שבו הן יצטרכו לחפש אזור אחר להיות בו. מעבר ללכלוך - קונדומים זרוקים ופסולת - יש תחושה של חוסר ביטחון ברחוב. מצד שני יש פה סיפור אנושי מאוד כואב ולכן אין פה התלהמות, אין פה ניסיון באמת אגרסיבי לפעול נגדן".
רעות גיא, ראש תחום קצה ונערות בעמותת עלם, צברה ותק לצד הצעירות. היא מכירה אותן, מכירה את הסיפורים שלהן, מלווה אותן, ולמרות השנים הארוכות ברחוב היא מחזיקה באופטימיות כמעט מדבקת. באהבה ובחמלה היא מגוננת עליהן, מסבירה שהזנות נותנת להן רווחים מידיים. "הן מקבלות קבוצת שייכות, תחושה שהן שוות, ומעבר לזה, משלמים הרבה כסף בשביל להיות איתן, זו דרך להחזיר את הדימוי העצמי". לדבריה, זנות של טרנסג'נדריות מובחנת משאר תעשיית הזנות. "מצד אחד, הן מתחילות בגילאים צעירים יותר, ומצד שני, הן נשארות במצב הזה לאורך הכי הרבה זמן. לטרנסג'נדריות יש סיכוי גבוה ב-25 אחוז מנערות רגילות לעסוק בזנות".
הלילות לצד חמש הנשים שהתקבצו מתחת לפנס מלמדים שיש להן נפש חזקה. הן צעירות מאוד, גיל בו מרבית בנות גילן מטיילות בחו"ל או מתחילות תואר. בתקופת חייהן הקצרה הן עמדו מול בית עוין, מול חברה לועגת, גייסו תעצומות נפש והתעקשו להיות נשים, לשרוד, לעמוד זקופות ולחייך. "השאלה איך עוזרים להן, ואיך תומכים בהן", אומרת גיא. "ביטוח לאומי תומך בטרנסג'נדריות אבל רובן לא מכירות את האפשרות הזו. יתרה מכך, הסכום מביטוח לאומי הרבה פעמים לא מספיק. הן זקוקות לתמיכה רגשית, לקורת גג, לאפשרות לעבור ניתוח ולמקום שלא ישפוט אותן. זה לא מושג ביום או יומיים, אלה תהליכים ארוכים".
למרות הקושי הרב והמחסור בתקציב, ואף שהחברה הישראלית מתקשה לקבל אותן, מונה גיא את השינויים הדרסטיים שהתחוללו בשנים האחרונות: "עיריית תל אביב ומשרד הרווחה הקימו מקלט לנשים טרנסג'נדריות במרכז העיר. הגיל המינימלי בו מותר לעבור ניתוח לשינוי מין בארץ ירד ל-18. קמו ארגונים לתמיכה בקהילה הטרנסג'נדרית, נוסף על התמיכה שניתנת בעלם ובמרכזי הסיוע. כך שאני כן רואה מגמה חיובית". ואולי יש מקום לאופטימיות, בעיקר עבור הנער הבא, שבגופו כלואה אישה והוא יקבל את התמיכה שיסמין ושירין לא זכו לה. אבל בינתיים, גם בלילה הזה, חמש נשים, אולי יותר, יתקבצו מתחת לפנס בודד בקריית המלאכה. הן יצחקו קצת, יחזקו אחת את השנייה, יחמיאו על בגד, יספרו על הלב השבור, וייכנסו לרכב הבא.