5 שנים לתופת הסורית

"הרגע בו הבנתי שאיבדתי את כולם": 3 סורים בעדות מיוחדת מהתופת

חנין רק בת 18 אבל כבר הספיקה לראות את גופת אביה ולהתגייס בעצמה למאבק במשטרו של הרודן. סמיר לא משתחרר מהזכרון של חברו הגוסס שספג כדור אחר כדור, ולעמאר יש מסר לכל הישראלים. מיוחד לוואלה! NEWS: שיחה עם לוחם, נערה ואבא שחיים בגיהנום עלי אדמות

12/03/2016
עריכה: ניר חן

"היה זה יום אביבי שלא אשכח לעולם, עם מראות שאזכור כל חיי. כשיצאנו מבית הספר באותו היום, בחוץ שרר כאוס והכבישים היו חסומים. ברגע שכוחות הביטחון אפשרו לנו, התלמידים, להיכנס לאזור שבו אנו גרים, רצתי לעבר הבית שלי. אימי עמדה בדממה, כמו פסל, ודם כיסה את כל הבית. גופתו של אבי הייתה שרועה על הרצפה. צרחתי: 'אבא! אבא, אל תלך! אל תשאיר אותי לבד!'.

"הבנתי שזה לא חלום, ואבא שלי באמת מת. אבא שלי לא היה ככל האבות; הוא היה מורה, הוא היה אדם רחום וחכם. הוא היה חבר שלי. איך הוא הלך לי מקליע אחד של צלף קל דעת? חיבקתי אותו וסירבתי להאמין שהוא מת בדרך כה אכזרית, בידי רוצחים מטורפים שלא מצליחים להבחין בכאבנו ובייסורינו. אלוהים, איזה פצע זה השאיר לי בלב".


חנין דמשקי רק בת 18. במובנים מסוימים היא עדיין ילדה, אבל החוויות שהיא הספיקה לעבור בחמש השנים האחרונות יכולות למלא חיים שלמים של כמה בני אדם. המציאות הבלתי אפשרית שבה היא חיה מדי יום בסוריה אילצה אותו להתבגר בן-לילה ולהפוך לאדם מיואש ורציני. היא ראתה את עריצות השלטון, חזתה בגופת אביה שרוע במטבח הבית, התמודדה עם מוות של שכנים וחברים – ונאלצה לחיות בפחד מתמיד שממאן לעזוב אותה ולו לרגע. בשיחה נדירה שערכה השבוע עם וואלה! NEWS, היא חושפת מעט מהנעשה בתוך המדינה המדממת והפצועה – מדינה שבה לפי חלק מההערכות נהרגו כבר כמעט חצי מיליון בני אדם ושני מיליון נוספים נפצעו בחמש שנות לחימה.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד לשיפור חיי המין שלכם – כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם "גברא"
ילדי חייליו של אסד נהנים מיחס מועדף. כל השאר מושפלים על ידי המורים(צילום: רויטרס)
"ילדי העניים מושפלים בידי המורה, הם צריכים להביא למורה תבשילים מהבית. המשטר שולט בהשכלה כדי שלא נשאל שאלות"

"גילי הביולוגי הוא אמנם 18 אבל גילי ה'נפשי' עולה על כך בשנות דור", מספרת דמשקי בגילוי לב. "אני משכונת ברזה שבדמשק, שהיה האזור הראשון בעיר שהתקומם נגד השליט - אותו שליט שהפך את המדינה למשק הפרטי שלו ושל משפחתו, שאנחנו היינו בעבורו לא יותר מעדר שראוי להכות במקל. הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר, ושאיפותיי לא ידעו גבול. הייתי קוראת בלהיטות ספרי היסטוריה ופילוסופיה שאבא הביא לי. אבא שלי היה המורה הראשון שלי והחבר הטוב שלי. הוא לימד בבית הספר התיכון בשכונה ואת כל יומו הקדיש כדי ללמוד וללמד".

פערי המעמדות בסוריה מורגשים כבר במערכת החינוך, ובעוד ילדיהם של אנשי המשטר זוכים ליחס מועדף - יתר התלמידים מושפלים על ידי מוריהם. "כאב לי שקיבלתי ציונים נמוכים שקריים רק כדי שהבן של המנהלת או הבן של המורה - שנשואה לקצין המודיעין - יהיו שמחים ויקבלו ציונים טובים", מספרת דמשקי. "זה לא היה סוד, כולם ידעו שהמשטר מגביל את ההשכלה רק לאנשי שלומו. ולמה? כי זה מנע מאיתנו להעלות שאלות בנוגע לשלטון ולפוליטיקה. אם מישהו היה מתנגד לבקשה כלשהי של בנה או בתה של המורה, היו מסלקים אותו מבית הספר בתירוצים לא ברורים. לכן תמיד ידענו לשמור על שתיקה".

דמשקי מסבירה כי פערי המעמדות הורגשו כל העת, כאשר התלמידים העניים הפכו להיות מעין "משרתים" של המורות. "הם היו מתבקשים להביא מאימא שלהם מאכל שהכינו, ללא כל תשלום בתמורה. לא ריחמו עליהם. המשפחה שלי עשירה יחסית, כך שאצלנו זה היה שונה. מאיתנו דרשו להביא כלי בית ורהיטים למורים כמתנה ביום המורה. מי שלא עשה כך, הורחק מהשיעורים בטענה שהוא טיפש, עצלן או מסית למהומה".

סיבת הרצח: סירב להודות שאסד הוא האלוהים

"הרגו את אבי ובכך רצחו גם את נשמתי. אבל אני עדיין חיה, ואני מתחננת לעולם שירחם עלינו ויעצור את האכזריות"

"כמה שבועות אחרי שהמחאה התחילה, חברותיי ואני החלטנו לצאת גם כן להפגנה בשכונה. ההפגנה הראשונה הייתה ב-24 באפריל 2011. אנחנו, בנות 12 בלבד, נשאנו את דגל המהפכה. קראנו בקול ודרשנו חירות, צדק ושוויון". גילה הצעיר של דמשקי לא מנע ממנה להפוך לפעילה במחאה נגד משטרו של אסד, והיא זכתה לכינוי "ילדת הספריי". "בעזרת אמי הייתי יוצאת בלילות, מרססת סיסמאות, וחוזרת לבית מבלי שאיש הבחין בי. לאחר זמן מה, המהפכה התרחבה למימדים גדולים, ההפגנות הלכו וגדלו. הפעם הראשונה שבה ראיתי את צבא סוריה הורג את בני עמו הייתה כאן, בשכונת ברזה, כאשר רביע רארה נרצח בדם קר לנגד עיני כשהוא, כמו כולנו, לא חמוש".

האכזריות של צבא נאמניו של אסד התבטאה בחמש השנים האחרונות בכל רחבי המדינה. דמשקי לא זקוקה לסיפורים ועדויות, היא הייתה שם, והזוועות לא נותנות לה מנוח. "כמו שאבי נרצח, כך גם בתם בת החמש של השכנים, שחטפה קליע בעינה. באותה צורה הם רצחו גם את השייח' של המסגד, משום שהוא סירב לומר להם שהאלוהים הוא בשאר אסד. הרגו את אבי ובכך רצחו גם את נשמתי, אבל אני עדיין חיה ומתחננת לעולם שירחם עלינו ויעצור את האכזריות הבלתי פוסקת. מי ידבר אם לא אנחנו, הפצועים? אנחנו מנסים עדיין לחיות, ועוברים במחסומים בראש כנוע ומושפל".

ילדים ששווים יותר, וכאלה שמושפלים בידי מערכת החינוך(צילום: AP)

למרות קריאתה לעולם לסייע לבני עמה - ועל אף גילה הצעיר - דמשקי עברה די בחייה כדי להימנע מציפיות לא ריאליות. "סוריה לא תחזור להיות כפי שהייתה כל עוד מדינות פועלות להרוג אותנו, וכל עוד ידידותינו לא מגישות סיוע אלא שומרות על שתיקתן. ממשלות - לא תוכלו להתכחש לעמים שלכם לאורך זמן. העולם יחלץ ויציל אותנו. אנחנו, גברים ונשים בכל גיל, נגבר על הרשע והעריצות. אנחנו לא רוצים כלום מלבד דבר אחד: להיפטר מהרודן ומאנשיו".


בעוד דמשקי מתארת את המציאות שבה גדל הנוער בסוריה המדממת, סמיר מוחמד עלאי בן ה-40, נושא עליו חרדות של איש משפחה, חברים שאבדו, ומעל הכול - הייאוש האינסופי מהקטסטרופה שלא נגמרת. עלאי, נשוי ואב לילד קטן, מספק בשיחה עם וואלה! NEWS הצצה נדירה לחיים בסוריה, עד כמה שניתן להגדירם כך.

"כשהתחילה המחאה לפני חמש שנים עבדתי במפעל לייצור צבע בחאלב וגרתי בכפר אתארב במחוז חאלב", הוא נזכר. "המהפכה לא נולדה ברגע. התמונות של ההשפלה והדיכוי הצטברו אצלי מאז גיל שש, אז ראיתי את המשוריינים והמחסומים שהוצבו ברחובות", הוא מספר וחוזר ל-1982, אז ביצע חאפז אסד את "טבח חמאת", שבמהלכו נהרגו רבבות סורים. "באותו הזמן לא הבנתי למה כל זה קרה, אולם מאז התמונות האלו החלו לרדוף את דמיוני. התחלתי לראות את השחיתות בכל מקום".

ייאוש אינסופי ומסכת השפלות שהחלה בילדות. סמיר עלאי בשדה הקרב(צילום: באדיבות המצולמים)
"המהפכה לא נולדה ברגע, כשם שתמונות ההשפלה והדיכוי הצטברו במוחי מגיל שש. כילד לא הבנתי, לאחר מכן הדמיון לא הניח לי. ראיתי את השחיתות בכל מקום"

"כאשר פרצה המהפכה, לא יכולתי לדמיין כמה זעם הצטבר בעם במשך השנים. ניצוץ המהפכה נדלק בעיר דרעא, וההפגנה הראשונה בחאלב הייתה ב-24 באפריל 2011. הכרתי רק כמה מהמשתתפים בה ואת השאר מעולם לא ראיתי קודם, אבל כולנו דיברנו באותו קול. אי אפשר לתאר את הרגשות שחווינו באותו רגע, כאשר בפעם הראשונה צעקנו בכל הכוח זעקה שהגיעה עד השמיים. כוחות הביטחון המשיכו באחיזה הנוקשה שלהם בחאלב, ואנו העברנו את פעילותנו לכיכר של אתארב, לאחר שאיבדנו תקווה שתושבי חאלב יתקוממו נגד המשטר, ששולט שם ברחובות".

עלאי מסביר שהתושבים התרחקו מכל מי שהתקומם נגד המשטר, אף אחד לא רוצה לסכן את חייו ואת חיי משפחתו לטובת מחאה שפירותיה הם סימן שאלה. ואז הגיע רגע המפנה: "ב-14 בפברואר 2012, ערקו כמה קצינים של אסד לכוחות המורדים, ובתגובה ניסו כוחות המשטר לפשוט על אתארב ולעצור אותם. למרות זאת, אנשי המהפכה הצליחו לגרום להם לאבידות קשות, מה שאילץ את המשטר להביא כתגבור את יחידה 46 של הכוחות המיוחדים וגדוד טנקים, שפשטו על הכפר והבריחו את תושביו, אני ביניהם".

"הוא גסס לידי וספג כדורים. כשזז - ספג עוד. ואז היה שקט"

במהלך השיחה איתו, עלאי חוזר ל-2012, לרגע שמציף אצלו יותר מכל את התסכול וחוסר האונים מהלחימה בארצו, כאשר ההפצצות התרחשו במרחק מאה מטרים מביתו. "היה זה יום שבו רכבתי על האופנוע בדרכי להשתתף בלחימה, שמעתי רעש של מטוסים. המשכתי ברכיבה, ולפתע שמעתי קול פיצוץ. הסתכלתי לעבר ביתי בחרדה. העשן היתמר ממנו והגיע עד השמים, באותו הרגע הבנתי שאיבדתי את משפחתי. עיניי התמלאו בדמעות. לא ראיתי את הכביש שמולי וכמעט התנגשתי במכונית. טסתי במהירות הביתה וראיתי את הפנים הצהובות של אשתי, אחותי, בתי ובני, אשר חשבו שמתתי. בני קפץ לזרועותיי וחיבקתי אותו. התחלתי לחבק את כולם, וכולנו בכינו בעקבות מה שראינו. זו הייתה תחושה של חוסר אונים. כל חלונות הבית התנפצו, ורסיסים נכנסו לבטנה של אחותי שהייתה בהריון, מה שגרם לה להפיל את העובר".

"אין ספק שהדבר שהכי כואב לי במלחמה הזו זה ההרוגים. היה לי חבר, עבדאללה, שהיה כמו אח בשבילי. למדנו יחד משפטים בחאלב. היה לו גוף קטן אך אומץ רב. הוא היה עיתונאי שסיקר את הקרבות בחזיתות השונות, בין היתר את הקרב שבו יחידה 46 של צבא אסד גירשה את לוחמי דאעש. פעם אחת נקלענו למארב של צלפים, והוא נפגע מהירי ונפל על הקרקע. במשך חצי שעה ניסינו למצוא את מקור הירי, ולא הצלחנו. בזמן שעבדאללה גסס שם לידי, הוא המשיך לחטוף עוד ועוד כדורים. בכל פעם שזז – הוא חטף עוד כדור. שום דבר לא דומה לכאב הנוראי הזה. הוא חטף שבעה כדורים ואז האש פסקה והיה שקט. מעולם לא הייתי בסיטואציה קשה מזו".

סדרת כתבות על סוריה - ניר יהב באולפן. מערכת וואלה!
"במציאות שבה כל חבריי הפכו לפליטים, החשש הוא מהשמדת העם". פליטה סורית בגבול טורקיה(צילום: מערכת וואלה!)
"אין פרנסה שלא מערבת הצטרפות לארגונים אסלאמיים קיצוניים. אין בית בכפר בלי הרוג או נכה. המוות מציץ מכל פינה"

"איך אפשר לתאר את החיים העגומים, אשר המוות מציץ בהם מכל פינה? את חרדת הילדים כאשר מטוס עובר מעליהם, או את המחסור במצרכים הבסיסיים ביותר שאתה לא יכול להרשות לעצמך לרכוש, ואין שום אפשרות למצוא עבודה כדי להתקיים, מלבד להצטרף לארגונים האסלאמיים הקיצוניים? כל החברים שהיו לי ב-2011 הם היום פליטים במחנות מחוץ לסוריה או כאלה שנמלטו לאירופה. אין בית בכפר שלי ללא הרוג או נכה.

"ב-2011 חלמנו להקים מדינה חופשית, ריבונית ודמוקרטית, כזו שיש בה צדק, פיתוח וזכויות אדם. מדינה למען ילדינו, ללא שחיתות, דיכוי וטרור. אחרי חמש שנים, אני לא רואה סיכוי לשינוי גדול, כל עוד יש מדינות שממשיכות לגרוף רווחים מהמלחמה הזאת. אין להם שום אינטרס לעצור את מעשי הטבח. הפחד הגדול שלי הוא שהמלחמה הזאת לא תופסק בהחלטה כזו או אחרת, אלא בהשמדה מוחלטת של הסורים".


"לא קראנו 'מוות לישראל', אבל אתם אטמתם אוזניים ואפשרתם למשטר לשפוך את דמנו"

עדות שלישית ואחרונה היא עדותו של עמאר מוחי א-דין, לוחם בצבא סוריה החופשי. מוחי א-דין, בן 38, במקור מהעיר זבדאני שליד דמשק, נשוי ואב לשלושה ילדים. לפני שנתיים נמלטו אשתו וילדיו לטורקיה ומאז לא ראה אותם. הוא אחד מאלה שהחליטו להישאר בסוריה מסיבות אידיאולוגיות. לדעתו, אין דרך אחרת לשחרר את סוריה ממשטרו של אסד, אלא בלחימה בחזית.

בשיחה שקיים עם וואלה! NEWS הבהיר מוחי א-דין כי לאף מדינה אין זכות להתערב בנעשה בסוריה: "אזרחי סוריה קיבלו החלטה לבצע מהפכה וחשבו שהעולם עומד לצדם, ואז במהרה הם גילו שסוריה הפכה לשדה קרב שבתוכו מדינות נלחמות זו בזו. למרות ההבדלים בתפיסותיהן המדיניות והכלכליות, כל אותן מדינות הסכימו על דבר אחד והוא לחסל את סוריה ואת הסורים".

"תמיד אהבנו את החיים, את האדמה, את בני האדם. ואז הכול נהרס". ילדה סורית ברגע נדיר של ילדות פשוטה(צילום: AP)

"כל הסורים הרי תומכים בפתרון שיוביל להפסקת מעשי הטבח, להפסקת ההפגזות הרוסיות ולהפסקת המעורבות האיראנית. אז באיזו זכות כל הגורמים האלו מנהלים משא ומתן תוך שהם רוקדים על הדם שלנו ועל הבתים ההרוסים שלנו? באיזו זכות מציעים לחלק את המדינה שלנו, לשרטט את הגבולות שלנו ולנהל משא ומתן על עניינים שלא שייכים להם בכלל? הם יקבעו את גורלנו? מיומה הראשון של המהפכה שלנו לא קראנו לתקוף את השכנים שלנו. בשונה מאיראן ובנות בריתה, אנחנו לא קראנו סיסמאות "מוות לישראל". אבל אתם אטמתם את אוזניכם ולא הקשבתם לדרישות שלנו. בכך אפשרתם למשטר לשפוך את דמנו. הקרבנו אלפי חללים, עברנו שנים נוראיות, אבל אתם לא עשיתם דבר".

מוחי א-דין מיואש אף הוא מהמצב, מסכם את דבריו במילים שנשמעות יותר כמו קינה על הזמן שאבד, על התקווה שאבדה: "אנחנו סורים כבר אלפי שנים, על שלל הלאומים והעדות שלנו. תמיד אהבנו את החיים, את האדמה, את בני האדם. שתלנו גפן וזיתים, שרנו לירח והתפללנו לאל שישמור על המולדת שלנו ועל הילדים שלנו. ואז הכול נהרס".

  • סוריה
  • בשאר אסד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully