סעיר לעזאזל: מסע מבלבל בכפר שמנסה לעצור פיגועים – אך משבח שהידים

שעת צהריים מוקדמת במרכז הכפר סעיר שליד חברון, המקום שממנו יצאו הכי הרבה מחבלים פלסטינים במהלך חמשת החודשים האחרונים ביחס לגודל האוכלוסייה. לדברי ראש העירייה, בכפר מתגוררים 30 אלף פלסטינים - 12 צעירים מתוכם נהרגו בגל הטרור, חלקם במהלך פיגועים, אחרים בעימותים עם כוחות הביטחון הישראלים. ועדיין, באורח מפתיע ואף נדיר, לא נראים על קירות הכפר פוסטרים של "שהידים" - אולי אחד מהדברים השכיחים ביותר בשטחים, שניתן לראות בכל כפר, עיר ומחנה פליטים. הצוות מחפש את הפוסטרים במעלה ובמורד הכפר, אך לשווא. אין תמונות של שהידים.

הראשונים לגשת אלינו הם שלושה צעירים, שאחד מהם, מועתז שלאלדה בן ה-20, מספר שהוא עובד בישראל והכיר שניים מבין ההרוגים. "אח שלהם חבר שלי", סיפר בגאווה. למרות שהוא פועל בישראל, הוא אינו מהסס לומר את מה שכל תושבי הכפר חוזרים ואומרים: "אנחנו מתגאים בהם. הם הגנו על המולדת".

הראשון מבין תושבי הכפר שיצא לפיגוע דקירה היה ראיד ג'ראדאת, בן 22. הוא נהרג מאש חיילי צה"ל ב-26 באוקטובר 2015. מיד באותו יום, בן דודו איאד ג'ראדאת, נהרג בעימותים שהחלו עם חיילי צה"ל ולפי החשד גם הוא ניסה לתקוף חיילים עם נשק קר. כמה ימים לאחר מכן נהרג פאדי אל-פרוח, בתחילת נובמבר. בן 27 - מבוגר יחסית. והתקריות סרבו להיעצר. בסוף נובמבר עוד הרוג ואז הפסקה של כחודש, וקצת לאחריה שרשרת של פיגועים ותקריות, שבהם נהרגו עוד שמונה מבני הכפר.

המפורסמת מכולן כנראה אירעה ב-7 בינואר השנה: ניסיון הפיגוע שבו נורו למוות שלושה נערים ממשפחת כוואזבה. שני האחים, מוהנד ועלא, ובן דודם אחמד, תועדו במצלמות הביטחון של צומת גוש עציון מתקרבים מכיוון בית פג'אר לעבר החיילים בצומת, ולאחר מכן נורו. עוד באותו הלילה ניסה תושב אחר של סעיר לדקור חיילים בצומת בית ענון הסמוך ונהרג אף הוא. בשבוע שלאחר מכן, נורו עוד שלושה מבני הכפר למוות, ומאז אמצע ינואר לא נרשמו עוד הרוגים והתקריות נפסקו.

במעלה הכביש, קבוצה של 15-10 צעירים בוחנת את הנעשה במרכז הכפר. חאלד, המבוגר שבחבורה, בן 32, נשוי ואב לארבעה, נוטל את רשות הדיבור כשנשאלת השאלה מה הפך את סעיר למוקד כזה של פיגועים. "אתה רואה את כל הצעירים האלה מסביבנו? כולם חסרי עבודה. הם לפעמים נכנסים לישראל בדרך לא חוקית אבל אין להם רישיון לעבוד. גם לי. לא עשיתי דבר. מעולם לא הייתי בכלא. אין לי במשפחה שום אנשים שהיו בכלא או שקרה להם משהו אבל לא נותנים לי אישור עבודה. אז אני עובד על הרכב הזה בהסעות". הוא מצביע על רכב בעל לוחית רישוי צהובה, גנוב, שהפך להיות מונית לא חוקית. "אני אומר לך, היום יורים באנשים ללא סיבה. כל אחד שיש לו סכין הורגים אותו. כל אחד שנוסע מעט מהר ליד הצבא, יורים בו. ואני אומר לך, אם היו נותנים לאנשים כאן כסף, עבודה, פרנסה, אף אחד לא היה עושה פיגועים. אם תהיה לי פרנסה נורמלית למה שאדקור מישהו? בשביל נתניהו? בשביל אבו מאזן? מה אכפת לי מהם?". החברים מסביב מהנהנים בראשם לאות הסכמה.

"הסכין נמצאת בכל בית, כך גם הרכב", מסביר חאלד כשנשאל מה קרה לסמלים של פעם – האבן והרובה. "זה מידי, זה נוח. אבל זו לא השפעה של דאעש כמו שלפעמים אומרים. זה שטויות". על הגדרת השהידים "גיבורים" הוא אומר: "כל אחד שיורה ביהודים או דוקר אותם הוא עבורנו גיבור. למה? כי הם התנגדו לכיבוש. אנחנו לא רוצים באלימות ובסוף רוצים שלום. אבל השהידים האלה התנגדו לכיבוש ולכן נחשבים מבחינתנו גיבורים. ואני אומר לך שוב - אם הייתה לאנשים האלה עבודה, לא היו בכלל בעיות. אני הכרתי את חלקם ולא סתם מדבר".

חאלד שב ואומר שהוא וחבריו רוצים שלום עם ישראל. כשנשאל אם הוא בעד שתי מדינות, הם חוזרים על מה ששומעים היום בכל פינה בשטחים בקרב הצעירים; "רוצים מדינה אחת", אומר עיסאם, אחד הצעירים, בעל תספורת קוצנית ומלאת ג'ל. "ככה יהיה טוב יותר. אין לי בעיה לחיות עם היהודים". בניסיון לתהות בקול רם עד כמה לכלי התקשורת הרשמיים והלא רשמיים היה תפקיד בהסתה של אותם צעירים, חאלד מבהיר שהיה בהחלט. "אבל גם אם לא היה פייסבוק היו בעיות. אתה רואה את הדברים שיש בערוץ אל-אקצא, או באל-קודס וזה מעורר תחושות קשות", אמר. כשנשאל מה הערוץ הכי פופולרי, התפרץ עיסאם וענה: "הפלייסטיישן", וגרר את כל החבורה להתגלגל מצחוק.

"לא הייתה סיבה נראית לעין לכך שאותם צעירים בחרו את הדרך הזו (של הפיגועים, א"י)", אומר ראש עיריית סעיר, ד"ר כאיד אל-ג'ראדאת. מדובר בקצין בכיר לשעבר במנגנוני הביטחון של הרשות שדרגתו מקבילה לדרגת אלוף-משנה, ודיפלומט בכמה ממדינות אפריקה. ב-2012 נבחר לראשות העירייה מטעם פתח. "אין לי ספק שהסיפור של מסגד אל-אקצא השפיע פה רבות על הצעירים וגם סרטונים אחרים שהופצו ברשתות. היה סרט אחד של צעירה שנהרגה והופשטה במהלך החיפוש עליה וזה גרר תגובות נזעמות. בפייסבוק יצאו בסיסמה 'הגן על אחותך', וזה התסיס את הצעירים". הוא מדגיש כי הירי של החיילים על כל חשוד רק יצר עוד פיגועי נקמה וכך גם ההתנהגות הגסה במחסומים.

כשהוא מנסה להסביר בכל זאת מה גרם לאותם הצעירים בסעיר, רבים מאוד ביחס לאוכלוסיית המקום, הוא אומר שהוא "לא פוסל שום אפשרות", וחוזר לנסיבות הכלכליות והתמונה העגומה של העתיד הצפוי להם. "אני לא פוסל שום אפשרות. חלק גדול מהם היו מובטלים. לא הייתה להם עבודה. בנוסף, אין להם שום אופק מדיני", אמר. "אני אומר לך, אני רוצה שלום ורואה בישראל שותפה. אבל כאשר אני לא מצליח להביא שום הישגים לציבור שלי, הוא אומר לי 'זוז, תן לי לפעול, אתה לא הצלחת להביא דבר'. הכלכלה הרוסה, הסגרים על הכפר עשו את שלהם. וכל אותם הרוגים לא יצאו לתל אביב או לרחוב יפו. הם עשו את זה כאן, בכניסה לכפר. אז מה גרם להם לעשות את זה? הייאוש, היעדר התקווה. אתה רואה את זה בכל רחבי המזרח התיכון. ואם בישראל מפעילים רק כוח, זה פוגע בדו-קיום ורק מחזק את הייאוש. הלחץ הצבאי כאן על האוכלוסייה הוליד למצב מתוח עוד יותר. וכן גם הסיפור החברתי, הרשתות החברתיות, יצר פה השפעה מזיקה. כך גם נושא 'נקמת הדם'. רובם היו בני אותן משפחות ואי אפשר לפסול גם את האפשרות הזו".

בניסיון לבלום את המשך הפיגועים, ג'ראדאת מספר על מהלך שיזמה הרשות הפלסטינית יחד עם העירייה תחת המספר "אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו", מהלך שככל הנראה גם נשא פרי. "בסופו של דבר אני מחנך את הבן שלי להיות, נניח, מהנדס או מורה, שיחיה בשלום עם משפחתו, לא כדי שילך לירות באף אחד או יעשה פיגוע. וזה היה המסר שלנו לכולם כאן בכפר בעקבות כל אותם שהידים. העברנו מסר גם לצד הישראלי שעליו לעשות הכל כדי להימנע מלהרוג צעירים אפילו אם יש להם סכין בידיים", אמר. "המושל של חברון הגיע לכאן לכפר ויזמנו מפגש גדול עם כל הנכבדים, אנשי הדת, המורים, המנהלים של בתי הספר, נציגי המנגנונים. המסר שלנו לכולם היה 'אנחנו רוצים שהילדים יחיו'. המסר שלי כהנהגה, כנציג, היה 'אני לא רוצה שהצעירים ייצאו לפיגועים. אני רוצה שהם יחיו. בואו נשמור על הדם שלנו, לא צריך ולא רוצים שיהיו שהידים בכל יום'. העברנו את המסר הזה דרך בתי הספר, דרך המסגדים, לצעירים. ניסינו להרגיע את הרוחות. המטרה שלנו הייתה שהאנשים יירתמו מרצונם לרגיעה, לשקט. וכאשר הצבא הסיר חלק מהחסימות על הכפר, גם זה סייע בהרגעת הרוחות".

בבתי הספר, הסביר שהמסר שמעבירים אנשי החינוך הוא שמי שרוכש השכלה הוא זה ששומר בפועל על זכותם של הפלסטינים על האדמה. "המסר של המנהלים והמורים לא היה נגד השהידים. לא הייתה לנו שום כוונה כזו. אבל המסר שלהם כן היה שתלמיד שמצטיין בלימודיו, שמקבל השכלה מלאה, הוא בעצם 'א-צומוד' (עמידה איתנה, מונח פטריוטי, א"י) האמיתי. הוא זה ששומר בעצם על הזכות של הפלסטינים על האדמה הזו . כלומר, מי שנשאר הוא המצליח. לא מי שמת. מי שמת הלך. נגמר".

לדבריו, המסר מחלחל אפילו למסגדים. "הבהרנו שאנחנו רוצים שהבנים יחיו ושהכפר יחזור להיות תחת שליטה. העברנו מסרים דרך כלי התקשורת המקומיים. אפילו למשפחות השהידים אמרנו שאיננו מעוניינים בהסתה. אז נכון, אנחנו מאוכזבים לגמרי מהמצב המדיני. אבל צריך שכולם יבינו, כולל הישראלים, שלמרות זאת, אנחנו רוצים שהבנים שלנו יחיו. אצלכם מדברים הרבה על ההסתה ומאשימים את אבו הנשיא אבו מאזן. אבל זה לא זה. הוא פועל להרגעה ואומר ועושה ללא כפל משמעות או מסרים לא ברורים. המנגנונים שלנו עובדים ופועלים לשמור על השקט ולחזור להתנגדות בדרכי שלום".

ועדיין, היחס לשהידים בתוך הכפר הוא לגיבורים, ואנשי החינוך מתקשים לצאת נגד זה. "אנחנו חברה מסורתית", ניסה להסביר. "השהאדה היא ערך עליון. וכן, ההערכה של האנשים לשהידים היא גבוהה מאוד, הכי גבוהה שאפשר. עבור הצעירים האלה שנהרגו, 'אם לא קיבלתי גן עדן עלי אדמות, הרי שאקבל אותו מתחת לאדמה'".

ביציאה מבניין העירייה, מצאנו פוסטר שעליו תמונת שלושת ה"שהידים" מניסיון הפיגוע מצומת הגוש. על הפוסטר, שעליו מתנוסס סמל פתח, נכתב, "שלושת השהידים, מפיגוע עציון מלא הגבורה". במקום אחד וברגע אחד אפשר להרגיש עד כמה המסר במקום הזה הוא כפול ומבלבל. מצד אחד, העירייה מובילה את הפעילות נגד הפיגועים, ומצד שני - דווקא כאן אפשר למצוא פוסטר שמהלל את המפגעים ומעשיהם.

היחס המבולבל בסעיר בנוגע להרוגים מהכפר משתקף לא רק מדבריהם של ראש העירייה וחאלד. אמנם אפשר לשמוע מכל עבר את האמירה "אלה הגיבורים שלנו", ומנגד, כולם מדגישים שרוב תושבי הכפר רוצים לחיות בשקט עם הישראלים ואינם מעוניינים בתקריות או אירועים אלימים נוספים. קבוצה של בני נוער עומדת בצד הדרך לא רחוק מבית הספר התיכון. מוחמד שלאלדה, בן 16, אומר אף הוא ש"הם גיבורים שהגנו על המולדת שלהם".

חברו, אחמד שלאלדה בן 18, מסכים איתו. "הם הראו שאנחנו לא נסכים להתגרויות. כל פלסטיני גאה בהם. הם חוו ייאוש וראו שאף אחד, גם לא הרשות, לא יכול לעזור", אמר. ואולם, הוא אומר כי באופן חד-משמעי לא היה רוצה לפעול כמותם. "מה פתאום. אני לא רוצה להיות שהיד. הפיגועים האלה לא הייתה בהם תועלת. אני רוצה לחיות ולחיות כמה שיותר טוב. להיות שהיד זו גאווה, נכון, אבל בשביל מה? למי אכפת מזה? זה אמנם גרם להם להיתפס כגיבורים והם נחשבים עכשיו 'גדולים', אבל אני רוצה לחיות. זה הכל". לבסוף, כשנשאל מה יעצור את הפיגועים, עונה: "רק השלום".