"להפיל את חומות השתיקה": המסע המופלא מחוץ לכלא נווה תרצה

"בכלא הזמן עצר. כשהזמן עוצר, את מתחילה לחשוב. מה זה, איך זה קרה? איך הגעת, את, אישה נורמטיבית, למקום הזה? הייתי צריכה לעשות כביסה מלוכלכת, לנקות כל כך חזק לכלכוך כל כך קשה וכבד, שלא הייתי יכולה לעשות את זה בחוץ. במשך שנה לא דיברתי עם אף אחד. כשהשתחררתי, פחדתי להתחיל הכול מאפס. לנסוע באוטובוס".

בשנת 2013 נכנסה ט', אסירה חדשה וביישנית, לכלא נווה תרצה. כ-230 אסירות סביבה, אבל גם ביום השחרור שלה, היא לא משוחחת עם חברותיה לתא. הזמן חולף, והאסירה השתקנית בת ה-50 מתחילה להתהלך במסדרונות לפני השינה. הסוהרים תמהים, אך היא מסבירה: "זה משחרר אותי מהמחשבות". כמעט שנתיים חולפות, ולקראת השחרור ט' מבינה שהיא צריכה לעשות שינוי. שהיא כבר לא ט' שהגיעה לנווה תרצה בעקבות עבירות מרמה, אלא אישה שצריכה אוזן קשבת, כזו שתתן לה את הלגיטימציה לקחת החלטות בכוחות עצמה ולגבור על המכשולים שממתינים לה בחוץ.

שבעה חודשים לאחר השחרור וממש רגע לפני יום האישה הבינלאומי, הסיפורים של ט' על אסירה שקטה ומשותקת לא ניכרים על פניה, ונשמעים אולי כמו סיפורים בדיוניים על אחת מחברותיה לתא. היא עומדת, רהוטה ובטוחה בעצמה, כתף אל כתף עם תיקי רותם, שהייתה מהראשונות להתנדב לתכנית שסייעה לה לנחות בעולם שבחוץ. "בדרך אל החופש" היא תכנית של ארגון "מלכת המדבר", המוציא לפועל מסעות של נשים מסביב לעולם, הכוללים פעילויות הרפתקניות, מפגש עם התרבות המקומית ונהיגה ברכב שטח. בתכנית המיוחדת הזאת של "מלכת המדבר" משתתפות מתנדבות נבחרות, שמלוות אסירות משוחררות אל העולם שבחוץ. מטרת הפרויקט, שיזמה מפקדת הכלא סגן-גונדר שרה פרידמן בשיתוף עם מנכ"לית הארגון סיגל יושע, היא למנוע את אחת מהרעות החולות של נווה תרצה – הדלת המסתובבת. כ-50% מהאסירות המשוחררות מוצאות את עצמן בחזרה בין כתלי הכלא.

בדומה ל-ט', גם רותם, אם לשלושה וסבתא לארבעה, נאלצה בשלב מסוים של חייה "להשתחרר מהמחשבות", והרגישה שהיא יכולה לסייע ל-ט' "לשבור את חומות השתיקה", כפי שהיא מתארת את זה. "הפרויקט משך אותי כמו מגנט. ב-15 שנים האחרונות התגרשתי ועברתי דרך לא פשוטה כדי לזהות מה החופש שלי", סיפרה. "הפרויקט מגיע אחרי דרך שעשיתי עם עצמי אליו, ובמהלכה הבנתי שכדי לעמוד על הזכות לחופש, הייתי צריכה לפעמים לשלם מחיר. ועכשיו, זה הייעוד. לקחת את התהליכים שעברתי ולשתף מישהי אחרת".

החיבור בין השתיים היה כמעט אינטואיטיבי. כבר במפגש הראשוני ניהלו שיחת חולין עוד לפני שידעו שהן אמורות להיות זוג. ואולם, ט' בתחילה סירבה להשתתף בפרויקט מחשש שהוא יגרום לה להמשיך ולעסוק בתקופה שהייתה מעדיפה לשכוח. לאחר מפגש נוסף עם רותם, היא הבינה שיש כאן הזדמנות. "היה בהתחלה קצת מוזר. היה מפחיד", מספרת ט'. "אולי היא לא מתאימה לי ויהיה קשה? בנות דיברו אחת עם השנייה על הגיל שלהן ועל הילדים שלהן, אנחנו דיברנו על תחושות אחת אצל השנייה. מאז, גם במפגשים, אני מגלה שאנחנו עוברות את אותם הדברים, אבל קוראות לזה בשמות אחרים".

בתחילת התהליך, עוברות בוגרות "מלכת המדבר" שמעוניינות להשתתף בפרויקט מיונים על ידי העובדות הסוציאליות של הכלא, ומתחילות בהכשרה של חצי שנה שבה הן לומדות על עולמן על האסירות ועל הצבת גבולות בקשר שיירקם ביניהן. לאחר מכן, מצוותים מי מאלו שעברו הכשרה לאסירה, ובסיום הן נפגשות אחת לשבועיים, מחוץ לכלא, במקום ניטרלי. "זאת מעין תכנית שידוכים טובה", מסבירה סיגל יושע, מנכ"לית ארגון "מלכת המדבר". "כדי לנסות להגדיר מה התפקיד שלהן, חשוב להגדיר מה הוא לא. הן לא עובדת סוציאלית, הן לא משפחה. הן משהו אחר. הן צריכות לעזור לאסירה להשתלב מחדש בחברה".

רותם עצמה טסה עם "מלכת המדבר" לסין בשנת 2012, לאחר 19 שנה שבהן היא לא יצאה מגבולות המדינה. "'מלכת המדבר' הוא משאב נשי של כמה אלפים. כל פורום הוא בר הקמה. 'בדרך אל החופש' זה השיא", מסבירה יושע. "זה נשמע נורא סקסי, לפגוש אסירות ולבקר בנווה תרצה, אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים על נשים שכבר שנה בתוך פרויקט אינטנסיבי. הסיכוי של האסירות למעוד הוא עצום, והן דמות שתתחבר אליהן מלב אל לב, בגובה העיניים. לא עוד דמות שתסמן אותן".

יושע יצאה לדרך הזו יחד עם סגן-גונדר פרידמן, שבשנת 2008, לאחר שטיילה בהדרכתה של יושע בהרי הפראנים במסגרת "מלכת המדבר", זיהתה את הפוטנציאל. "יש פה ואקום חברתי, זה נכון", הסבירה. בעוד שירות בתי הסוהר אמור להיות אחראי על המתרחש בין כתליו, היא התעקשה ליזום מודל שידאג לאסירות שלה גם בחוץ – כך שלא יחזרו אליה. "ברגע שאסירה יצאה מהחומות שלי היא כבר לא באחריותי", אאומרת פרידמן. ואולם, האחריות הגדולה שהייתה כרוכה בפרוייקט מנעה מיושע לשתף פעולה עד לשנת 2014 – כשהחלה לבנות את המודל של התכנית. הרשות לשיקום האסיר, מצדה, שיתפה פעולה לחלוטין ובירכה על המהלך.

"משהו בלשכות הרווחה לא דופק. אני לא יודעת מה, אם זה מבחינת התקציבים או אנשים או יכולות, לא יודעת מה בדיוק. לא צריך להיות להיות חכם גדול כדי לזהות את הוואקום, השאלה היא מה עושים כדי למלא אותו", מסבירה סגן-גונדר פרידמן. "היופי שבפרויקט הוא שהוא משלב את שב"ס ואת הקהילה, את 'מלכות המדבר'". הפרויקט לא מתקיים מכוח האינהרציה, אלא הוקמה ועדת היגוי וקיים תיעוד כתוב ברשות לשיקום האסיר על התקדמות התכנית. "אני חושבת שפה שב"ס הרים את הכפפה שאחרים לא הרימו".

לפרידמן היכרות רבת שנים עם כלא הנשים היחיד בישראל. "ההבדל בין עבריינות נשית לעבריינות גברית, הוא קודם כל המימדים", היא מסבירה. "כ-200 אסירות לעומת 15 אלף אסירים פליליים. אין לנו כנופיות, אין לנו רציחות בעקבות הכנופיות או שודים גדולים. רוב האסירות שיושבות אצלי על עבירות של רצח או הריגה, זה בתוך המשפחה – רצח ילדים, התעללות בחסרי ישע, ודומיהם. אמנם בכותרת זה רצח, אבל זה לא רקע עברייני גרידא אלא בדרך כלל יותר נפשי. 70% מהאסירות שלי אימהות לילדים קטינים, ואנחנו עושים גם המון פרויקטים כדי לשמור את הקשר ביניהם".

השיחות בין ט' לרותם והנחיתה הרכה בעולם שבחוץ העניקו לאסירה המשוחררת את ההזדמנות להתברג בעבודה. מאחר שלמדה לשזור, היא עובדת כיום בחנות פרחים. "זו לא חברות, ביננו. זה שיחות נפש. לפעמים אני מספרת לה דברים שאני לא מספרת לבן הזוג. קשה לו להבין שאני מישהי אחרת", מספרת ט'. "תיקי שאלה אותי מה החלום שלי. אמרתי לה שבתלוש משכורת ראשון אני רוצה לקנות קופסת גלידה ולאכול אותה. בסוף, קניתי גלידה אחת ונתתי את שאר הכסף לסבתא".

עכשיו היא מציבה לעצמה יעדים גבוהים יותר. "פעם לא היו לי חלומות, אבל עכשיו יש לי מטרה – אני רוצה לטייל באפריקה. בספארי. לראות חיות חופשיות", היא מספרת בעיניים נוצצות. "אם אני מספרת את זה למישהו, הוא שואל אותי 'למה? למה דווקא אפריקה?', אבל תיקי לא שאלה, רק אמרה שגם היא רוצה".

למרות הפערים במסלולי החיים, נקודות ההשקה בין השתיים רבות משחשבו. "אנחנו מגלות שאנחנו מגיעות לאותם צמתים", מסבירה רותם. "ההבדל ביננו הוא שבאותו הצומת, היא לקחה ימינה ואני לקחתי שמאלה, ובעצם ככה נוצר המסלול של כל אחת והגענו לאן שאנחנו נמצאות כרגע. לא חשבנו שנהיה כל כך דומות", אמרה, "אבל אנחנו מגלות שבסופו של דבר אנחנו שתי נשים, שעוברות דברים בחיים כמו כל אישה אחרת. הסיפור החיצוני שלה ושלי, זה משהו שנמצא רק ברקע".

עבור השתיים, משמעותה של היכולת לסרב היא עצומה. "הייתה לי התלבטות בקשר להצעת עבודה", סיפרה רותם. "אמרתי לה אז שאני לא מוכנה להיות במקום שלא מתאים לי, שלא נוח לי, שאני לא מתוגמלת בו כמו שאני חושבת שאני צריכה. מגיע לי לזקוף את הגב אחרי דרך ארוכה שעשיתי. היא מאוד תמכה, וכמה חודשים אחר כך בדיוק את אותו הסיפור – היא עברה. אנחנו מפרות אחת את השנייה. שתינו גדלות".

ט' מוסיפה כי מדובר היה במהלך משמעותי בשבילה, שבו היא למדה לקבל את מי שהיא. "זו פעם ראשונה בחיים שאני יכולה להגיד בקול רם: 'אני יכולה, מתאים לי, נוח לי', או שאני יכולה להגיד מילה שבחיים לא אמרתי: 'לא. לא מתאים לי. לא נוח לי'", היא מספרת, ומתייחסת למולדתה בחבר העמים. "זו תרבות שמגיעה ממדינות שבהן לא לימדו נשים להגיד 'לא, אלה התנאים שלי, זו זכותי, זה מגיע לי, אני אישה'. קודם כל אני אישה, בן אדם. מגיע לי. עכשיו, בעזרתה, אני יכולה להגיד את זה בקול רם: אני אישה. תסתכלו עליי, אני אישה. זה מדהים".

היום, אחרי שבעה חודשים מחוץ לכלא, החיים של ט' כבר שופעים בעיסוקים, ומעבר לעבודה – היא מוצאת גם זמן להתנדב. "כשהשתחררתי, פחדתי להתחיל הכול מאפס. לנסוע באוטובוס. להתחיל טיפולים גם בזוגיות, גם עם הסביבה, לדבר עם אנשים. זה היה קשה. אני חושבת שלאישה שיוצאת ממקום כזה קשה יותר. בכל מקום – גם בכלא וגם בחיים – היא הולכת עם מזוודה ובה הבעיות שלה: היא לפעמים רוצה להיות יפה ומנומסת, וגם לא לשכוח להחליט מתי מתאים לה או לא מתאים לה", היא מספרת בגילוי לב. "בפעם ראשונה בחיים אני עובדת לא רק בשביל כסף, אלא גם כדי ליהנות. בפעם ראשונה בחיים מצאתי זמן ואני מתנדבת בארגון בעלי חיים בתל אביב. אם יש לי זמן לפני העבודה, אני קופצת. אני מקבלת אווירה רגועה ונעימה ונהנית".

רותם מחייכת ומודה שהייתה רוצה שהתוצאות של הקשר שנרקם בין השתיים יהיו נחלת הכלל. "אני רוצה להגיע לנשים. חוויתי את המקום הזה, להיות מאחורי חומות של שתיקה. אלה חומות שסוגרות ויש שם מחירים כבדים. המסר הוא לבוא ולהראות שכשאת שוברת את חומות השתיקה ומתחברת לקבוצה שצומחת, יש שם מקום לחופש".

ורותם לא לבד. התהליך שעברה ט', מאסירה מתבודדת שמנסה במשך שנתיים להבין כיצד הגיעה למצב שבו היא נמצאת לאישה פורחת שעומדת על שלה ומתנדבת, הוא משהו שהייתה רוצה להעביר הלאה. "אנחנו רוצות להעניק את השיחות האלה שאנחנו עושות, גם לנשים אחרות. ולהבהיר להן שהן יכולות לעשות את זה, זה קל ופשוט. צריך רק להגיד 'כן, אני יכולה. מגיע לי'".