פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על גברים דתיים מזויפים וחרמנים

      אראל סג"ל הדתי לא היה מלגלג על התנ"ך, דגל ישראל או הר הבית בערוץ מורשת – אבל לספר בדיחה אלימה וסקסיסטית על אישה? זה, מסתבר, דווקא בסדר. ואיך כל הסיפור הזה קשור לפרשת תא"ל בוכריס?

      אראל סגל בגלי צהל (יח"צ)
      בדיחה של ילד מנוזל בן 10. אראל סג"ל בפאה של סתיו שפיר (צילום מסך מתוך ערוץ 20)

      זה קרה אי שם בשנת 1992. בכיתה ו' 2 בבית ספר צפון תל-אביבי הסתובב ספר בדיחות גסות עם כריכה אדומה שהכיל איורי תנוחות טיפשיים שמפרידים בין הפסקאות. אחת הבדיחות הזכורות לי משם הייתה זו על הנזירות שלא ברור למה הן כל כך נהנות לרכוב על אופניים, עד שמתברר שלאופניים אין מושב.

      היא זכורה לי כי בגיל 12 לא הבנתי אותה. היום אני יודעת שמדובר לא רק בבדיחה דבילית ונמוכה (שמשדרת, אגב, תפיסה ילדותית ובורה לגבי מיניות האישה) אלא היא גם סקסיסטית ואלימה, ומתייחסת לכולנו כאל חור.

      ב-25 השנים האחרונות לא שמעתי את הבדיחה מעלת האבק הזו, עד שהעיתונאי אראל סג"ל חילץ אותה מהנפטלין, בעקבות אמירתה של סתיו שפיר כי רכיבה על אופניים מסבה לה אושר. ולמרות זאת, הרשו לי לא להתעמק בטענות לביזוי של חברת הכנסת, אלא להפנות את הזרקור לאביזר מרכזי בעיניי בפרשה הזו: הכיפה לראשו של סגל, והעובדה שהוא הריץ את הדאחקה הזו בתכנית אקטואליה קלה ב"ערוץ מורשת".

      על פי אמות המידה שלו עצמו, סג"ל בוודאי סבור שהוא אדם יהודי, לאומי ומוסרי. הוא, למשל, לעולם לא יביע זלזול בשידור טלוויזיה בתנ"ך, בדגל ישראל או בהר הבית. סביר להניח שהוא יתקוף קשות מי שיעשה זאת, על אף אמונתו הגדולה לטענתו בחופש הביטוי. אבל ללגלג בפומבי על מיניות של חברת כנסת, לגרום לצופים לדמיין לאן ואיך נכנס מוט האופניים כשאישה צעירה רוכבת עליו וכמה הנאה ואושר הפעולה הזו מסבה לה – זה בסדר. זה יהודי. זה מוסרי. זה דתי. זה שייך לערוץ מורשת.

      ח"כ סתיו שפיר, הפנינג גאווה באוניברסיטת בר אילן, 14 ביוני 2015 (ראובן קסטרו)
      על הצניעות של הנשים שלהם הם שומרים, אבל ללגלג על חברת כנסת שמאלנית זה בסדר. סתיו שפיר (צילום: ראובן קסטרו)

      העניין הוא שהסיפור הזה עם סג"ל הוא רק סימפטום למה שנדמה כתופעה רחבה יותר. סג"ל לא היה לבד באולפן, אלא מוקף בגברים חובשי כיפה (ואישה אחת) שהתפוצצו מצחוק, מה זה התפוצצו – געו, לא נשמו – מהבדיחה. יא אללה, איזה צחוקים הולכים פה מבדיחות על איבר המין הנשי. איזה קלאסה, איזה סטייל, איזה מוסריות ורוחניות אנחנו חווים פה.

      נזכיר כי כמה מהיושבים באולפן ידועים בתמיכתם במפלגת הבית היהודי שסיפקה לנו בשנים האחרונות הטפות חוזרות ונשנות על מורשת, ערכים ומוסר יהודי, תוך תקיפת רמת הערכיות של מחנות אחרים בעם.

      גם יועז הנדל הדתי, העומד בראש המכון לאסטרטגיה ציונית, צייץ שאותו סג"ל הצחיק.

      ואז אני נזכרת שהפאנליסט באולפן שמעון ריקלין ואראל סג"ל עצמו תמכו בחירוף נפש בינון מגל (בניגוד, למשל, לעיתונאי קלמן ליבסקינד שתהה מה קרה כאן), ונזכרת בפרשת מגל עצמה. ולהבדיל כמה הבדלים, מחשבתי גם נודדת לנתן אשל, בכיר המפד"ל הנשוי שהיה ראש הסגל של נתניהו והורחק משירות המדינה לאחר שצילם עובדת צילום "לא מקובל", ומחשבתי ממשיכה לדהור ולהתנגש בקיר הקרוי פרשת בוכריס על התת-אלוף הדתי והנשוי החשוד באונס, ששתי חיילות לשעבר טוענות כי קיים איתן יחסים, והוא מכחיש בתוקף, וחבריו מודיעים כי מדובר ב"מזימה מרושעת" אף שראיות לכך אין להם, וגם לא מה שנראה כרגע כמו בדל של סיבה לאישה צעירה להעליל כאלה עלילות.

      ובתווך, האמינו לי, מסתובבים עוד מיני סיפורים על גברים חובשי כיפה שאתם מכירים.

      במילים אחרות - יכול להיות שגם גברים דתיים, גיבורי ישראל, הם חרמנים גמורים וחושבים על מין לא פחות מגברים (ונשים) חילוניים? ויכול להיות שאפילו לכמה מהם יצא להתעסק, או לכל הפחות לחשוב או לומר מחשבות חצופות, עם ועל נשים שהם אינם נשואים להן? לא, לא יכול להיות! תדהמה!

      אבל אם זה המקרה, מדוע ההבטחה האלוהית לארץ ישראל השלמה, קדושת השבת ו"הקם להורגך השכם להורגו" – הם נניח, ציווים חשובים וערכיים ויהודים, וכל מי שמעז לפקפק בכך שכח את המוסר היהודי - וציווים או נורמות אחרות כמו האיסור להלך רכיל, להלבין פני חבריך רבים, לחמוד את אשת רעך וכבודה של בת ישראל באופן כללי – זה ממש בקטנה, ושלא נטריד אתכם בקשקושים האלה או נבלום את חופש הביטוי שלכם? בעצם, אנחנו יודעים את התשובה לחלק מהתהיות: כבודה של בת ישראל רלוונטי רק לנשים ולבנות הצנועות של הגברים הללו. על חברות כנסת שמאלניות ולסתם חילוניות שלובשות גופיות אפשר לדבר מלוכלך.

      ישיבת סיעת הבית היהודי, הכנסת, 20 ביולי 2015 (נועם מושקוביץ)
      להטיף על ערכים ומוסר הם יודעים. מפלגת הבית היהודי (צילום: ניב אהרונסון)

      אז ברור שהחברה החילונית, ובכללה עיתונאים חילוניים, מלאה בפטרונות וסקסיזם דומה (אם כי נסתר יותר) וגם בצדקנות, טהרנות ויפי נפש. אבל לכל הפחות, החילוניים אינם מעלילים פעם אחר פעם על הציבור הדתי כי אינו מוסרי וערכי, והם אינם נאחזים בציווי אלוהי כדי להצדיק אמונות ופעולות בתחומים אחרים בחיים.

      אני, אגב, כבר מדמיינת את הצקצוקים בגלל אותו ספר בדיחות מין שהסתובב בין הילדים בכיתה ו' בתל אביב המתירנית, ותוהה אם פוריטניות מעושה ואיסורי אוננות מופרכים בישיבות הציונות הדתית מייצרים חברה בריאה יותר מבחינת תרבות מינית, ומכבדת נשים יותר.

      למעשה, אולי חבל שספר כזה לא הסתובב יותר בקרב דתיים: הוא היה עשוי לגרום לגברים מבוגרים לדעת בזמן אמת שהם מספרים בדיחה דוחה של ילדים מנוזלים.