24 במאי 2000. היעד הראשון של ראש הממשלה אהוד ברק הושג. יציאה מלבנון ללא נפגעים, למרות שחיזבאללה נערך למתקפה על ידי תכנית אש חסרת תקדים נגד כוחות צה"ל וצד"ל (צבא דרום לבנון), כדי להציג את ישראל כבורחת מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בחודשים שקדמו לתכנית של צה"ל המציאות הייתה מעט אחרת. תא"ל במיל' עמוס גלבוע, בכיר לשעבר באגף המודיעין בצה"ל ומזרחן, החליט לכתוב על ההתנהלות מאחורי הקלעים. כל הלבטים, הסיכונים, הוויכוחים והתהליך המורכב שהוביל למבצע ההיסטורי, רוכזו בספר "דמדומי בוקר" שנפרש על פני 193 עמודים, בהוצאת אפי מלצר מחקר והוצאה לאור והמרכז למורשת המודיעין. ממש בדומה לשם קוד התכנית הצבאית ליציאה.
"מה שיש כאן זה אירוע בתוך מדינת ישראל, במועד מסוים, אבל כוחו יפה לתמיד", מסביר עמוס גלבוע בריאיון לוואלה! NEWS את הרעיון מאחורי כתיבת הספר ומוסיף, "באים כאן לידי ביטוי כל המרכיבים שישנם במתח שבין הדרג המדיני לצבא. זה ספר חובה לכל מי שרוצה ללמוד על קבלת החלטות במדעי המדינה. יש בו התלבטויות, כישלונות קטנים ומהלכים טקטיים, מאמץ מדיני ומאמץ הסברתי, והיתקלות עם המציאות שמייצרת לך מצבים חדשים". היציאה ההיא מלבנון, הדרך שבה נעשתה ומה שקרה לפניה ואחריה, ייצרה מציאות חדשה לצה"ל והדרג המדיני, מציאות שבמשך 18 השנים שקדמו לה נראתה בלתי אפשרית.
בבחירות 1999 הצהיר אהוד ברק על ההחלטה העקרונית לצאת מלבנון עם הסכם שלום עם סוריה והסדר עם לבנון. "אם לא יהיה הסכם נדע מה לעשות", הוסיף. על בסיס המשפט הזה התחוללה דרמה מאחורי הקלעים, אותה מביא לידי ביטוי בכתיבה מעניינת תא"ל במיל' גלבוע.
השיחות שנועדו להשיג הסכם שלום עם הסורים נכשלו, אך הצדדים לא הזדרזו להוציא לתהליך תעודת פטירה. רק ב-26 במרץ 2000, עם תום השיחות בין נשיא סוריה חאפז אל אסד לנשיא ארה"ב ביל קלינטון, התברר שהתהליך קבור. במערכת הביטחונית הבינו כי היציאה מלבנון תהיה ללא הסכם.
הממשלה התכנסה והחליטה בתחילת חודש מרץ 2000 להנחות את צה"ל להיערך על הגבול החדש עד יולי 2000. גבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון דאז ומי שלימים יהיה רמטכ"ל, הכין את היחידות בפיקוד צפון לתרחיש הקיצוני ביותר שכלל נסיגה תחת אש. הרמטכ"ל דאז שאול מופז, דחק במפקדי הצבא להיערך לאפשרות של יציאה בתאריך מוקדם יותר כדי להאיץ בתהליך ההכנות. בכירי צבא דרום לבנון הבינו במהירות שמדינת ישראל נערכת ברצינות להחלטת הממשלה ושאלו את בכירי צה"ל והגורמים המדיניים בישראל מה יעלה בגורלם ביום שאחרי?
מתאם פעולות ישראל בלבנון אורי לובראני העלה רעיון לפתוח בתהליך שיביא להסכם יציאה עם האו"ם, כדי להגדיל את הלגיטימיות של ישראל. אהוד ברק אימץ את הרעיון ופתח במאמץ מדיני נרחב לשכנע את האמריקאים והאו"ם לקבל את ההצעה הישראלית ליציאה ללא הסכם, במטרה להגדיל את הלגיטימיות הישראלית להגיב בעוצמה צבאית לכל תוקפנות מצד חיזבאללה משטח לבנון. השאלה המרכזית הייתה כיצד יראה הגבול והיכן יעבור הקו.
מזכ"ל חיזבאללה ושאר מנהיגי הארגון השיעי הגבירו את האיומים על צד"ל, ונשיא לבנון אמיל לחוד כינה אותם "בוגדים". קו המוצבים של צד"ל החל להתפורר וחיילים נטשו עמדות, כשברקע משאיות של צה"ל רוקנו מוצבים בחשאי כדי לא לעורר את עיני התצפיתנים של חיזבאללה בגזרות השונות. בצה"ל החלו ללחוץ על המערכת המדינית להקדים את היציאה מלבנון, מאחר שהמצב בשטח שיחק לרעת ישראל. חיזבאללה הגביר את התקפותיו אך ברק התעקש להשלים את התהליך המדיני וביקש מהצבא "עוד זמן מדיני".
המציאות החדשה רוקנה את שעון החול במהירות. הרמטכ"ל דאז רא"ל במיל' שאול מופז, דחק בפיקוד הבכיר להיערך ליציאה מוקדמת בכמה חודשים מלבנון ולהאיץ את ההכנות בשטח.
ב-22 במאי ברק ניהל שיחה עם הרמטכ"ל מופז, בסופה הוחלט כי הנסיגה תתבצע תוך 24 שעות ותסתיים בלילה שבין ה-23 ל-24 למאי. "ברק השביע את מופז שזה סוד. לא אומרים לאף אחד. השיקול העליון הדומיננטי היה חיי החיילים", מספר גלבוע, "אהוד לא רצה שזה יגיע לגורם פוליטי או תקשורתי. היה לחץ מהדלפות". המידור והחשאיות שהנהיג ברק מול אלופים בכירים במטה הכללי, ביניהם אמ"ן, וכן מול שרי הממשלה, תעמוד בהמשך לביקורת רחבה ותוביל להגברת החשדנות. למחרת מכנס מופז ישיבה במטכ"ל, ומעדכן את האלופים כי הקבינט הסמיך את ראש הממשלה להחליט על מועד היציאה מלבנון, אך לא פירט בפניהם את מה שכבר ידע.
אמ"ן גיבש הערכה על סמך האינטרסים של סוריה וחיזבאללה, ובה תרחיש שבעקבות היציאה החד-צדדית תהיה פעילות חבלנית עוינת שתטיל צל כבד על אזור הצפון, כולל מצבי הסלמה ברורים. גלבוע מייחד כמעט ארבעה עמודים לקצינה בדרגת סרן מאמ"ן בשם ליאת, שעליה הוטלה המשימה לכתוב הערכה הפוכה לדעת אמ"ן, "מסמך איפכא מסתברא". הקצינה שקדה במרץ על הרכבת תזה על בסיס מקורות מקצועיים ומידע מודיעיני. כבר בפתח המסמך קבעה, בניגוד לדעת אמ"ן, כי הנסיגה תביא להפסקת איום הפח"ע מדרום לבנון ותיצור שקט משני עברי הגבול.
גלבוע שיבח את עבודת הקצינה מאמ"ן. "ליאת הציגה את האינטרס שלהם לרסן את הפח"ע. למה? חיזבאללה רוצה להיכנס למערכת הפוליטית בלבנון. לא רוצה בעיות עם ישראל. האוכלוסייה בלבנון עייפה. נמאס להם לסבול מ"גבול חם". חיזבאללה מאוד רוצה להיות פוליטי. הסורים? אסד האב הולך למות ומכין את בשאר להיות יורש. הדבר האחרון שהוא רוצה זה גבול חם. אם יהיה גבול חם ישראל תוקפת יעדים בסוריה, ואסד לא ירצה את זה. פחות או יותר מה שהיא אמרה זה מה שהיה".
במהלך הריאיון מבקש גלבוע לייחד תשומת לב לתרומתו של אל"מ במיל' חיים סרברו, מפקד יחידת המיפוי של צה"ל שבעברו הצבאי עסק בשרטוט גבול מצרים, סוריה וירדן. "הבעיה בגבול הלבנוני היא שהוא נוגע גם בגבול הסורי. חוות שבעא והר דב היו במוקד", אומר גלבוע, "עד לנסיגה, הגבול הלבנוני היה גבול שביתת נשק ולא מוכר אז כגבול בינלאומי. השאלה המרכזית הייתה איפה עובר הגבול? הלכו אחורה, חיפשו מפות. בידי סרברו היו מפות של אנגלים וצרפתים משנת 1923, אך הן לא היו חופפות זו לזו ותיאורים של עצים ומקומות נמחקו מקו הגבול ולא היה ניתן לאמת אותן".
אל"מ במיל' סרברו, בעל שם עולמי בתחום המיפוי, ריכז שמונה ספרים על הגבול ונסע עמם לפיקוד צפון כדי להתייעץ עם אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי ומפקדים נוספים לגבי נקודות קריטיות בקו הגבול. הייתה נחוצה ראייה מבצעית לפני ההכרעה. עוד גבעה במרחק של 30 מטר, עוד נקודה ששולטת על המרחב. המוקד בהתחלה היה סביב משגב וראש הנקרה. ב-2 באפריל הציג סרברו את המפה לאהוד ברק על גבי מערכות ממוחשבות. ברק קבע שכך ייראה הגבול ומתחיל במערכה המדינית לשכנע את האמריקאים לפני הצגת הנתונים לאו"ם. חיים סרברו העביר לידי האמריקאים מפה ועליה מתבצעים תיקונים. ב-13 באפריל נפגשו האמריקאים עם אנשי האו"ם והמחלוקות נותרו בעינן: חוות שבעא והר דב. ב-28 באפריל, הגיעה לישראל המשלחת של האו"ם עם מומחי מיפוי. סרברו הציג להם את המפה ואת קו הגבול. אנשי האו"ם התעניינו בגבול הסורי, כלומר בחוות שבעא ובתוואי בהר דב.
הגורמים הישראלים השיבו להם כי מדובר בחלק מרמת הגולן ולא מלבנון. משלחת האו"ם יצאה ללבנון ושמעה שם דברים אחרים. נשיא לבנון הניח את ידו על חוות שבעא והר דב ואמר כי מדובר בשטח לבנון וישראל צריכה לסגת גם משם. סוריה גיבתה את לבנון ואחרי שבישראל הבינו כי מדובר בתרגיל מדיני מובהק, ביקשו הצהרה כתובה של סוריה בנושא. אסד סירב, ובכך האו"ם נטה בשלב זה לצד הישראלי.
"ברגע האחרון התעוררה בעיה חמורה", מספר גלבוע, "איפה בדיוק עובר הקו הזה? איפה הגבול בין לבנון לסוריה? האמריקאים העבירו לאו"ם מפה וקבעו למעשה שכל מוצבי הר דב מחוץ לשטח. הוציאו את המוצבים מאתנו. זו הייתה קטסטרופה. סרברו נלחם בזה. אהוד ברק התגייס לכך באופן אישי. גורמי המיפוי במשרד החוץ האמריקאי הוזעקו מוושינגטון לניו יורק ונפגשו עם חיים שהראה להם על המפה 'תראו איך אתם טועים בקילומטר-קילומטר וחצי'. האמריקאים שלחו מפה מעודכנת שהאו"ם קיבל אותה והחזיר לנו את הכול. חיים ראה שם במפה כי למרות שהם החזירו לנו את הכול, לפי האמריקאים נשאר בלבנון 'המוצב החיוני' שהמודיעין השקיעו בו מאות מיליונים. כך גם חצי מכפר רג'ר. מזכ"ל האו"ם עומד להגיש בנושא דוח וחיים מצליח לשכנע שיהיה ללא מפה. חיים יושב עם הלן נציגת האו"ם הצרפתייה, היא מקבלת את הנימוקים המקצועיים והיא גם העבירה את רג'ר. קיבלנו שני שליש מהכפר".
הלבנונים הפעילו לחץ. בתהליך הבדיקה של האו"ם, שנועד לבחון את היערכות צה"ל על קו הגבול הכחול במפה, נאלץ צה"ל לזוז במספר מוקדים כמה מטרים לאחור. צה"ל קיבל אחיזה בהר דב בזכות אותם מאמצים, אך חוות שבעא נותרה מאז תחת מחלוקת ולבנון ממשיכה לטעון לבעלות על השטח. ברבות השנים הקים שם חיזבאללה מוצבים וארגון הטרור רואה בו מקום לגיטימי לפעולה צבאית.
בחלקו האחרון של הספר, שיושק באמצע מרץ בהשתתפות אהוד ברק וגבי אשכנזי, מקדיש גלבוע שבעה עמודים לתובנות ולקחים על תהליך קבלת ההחלטות שהוביל לנסיגה. יש בהם ביקורת על האופן בו מידר ראש הממשלה גורמים מקצועיים ופעל בחשאיות. התנהלות שיצרה מתח בין ברק לדרג הצבאי הבכיר. "הרעיל את האווירה הציבורית", נכתב. אחת התובנות המרכזיות של גלבוע היא ההשלכה שיש לדרך בה ראש הממשלה קיבל את החלטותיו העקרוניות בלי אגף המודיעין. אמ"ן נעדר מ"קבוצת התכנון" של ברק לקראת החלטת הממשלה על היציאה מלבנון. גלבוע מדגיש כי גם בכניסה ללבנון שרון ובגין לא התחשבו בהערכות אמ"ן. לאחר אירוע החטיפה בהר דב באוקטובר 2000 הגבול הפך שקט. שש שנים של הרתעה התנפצו במלחמת לבנון השנייה.
