אני נמנה עם אוהבי בעלי החיים, זה לא סוד. כיאה לחבר בכנופיית הנגועים בחיבה ממכרת כלפי אלו שחרף היותם בעלי חיים, בדיוק כמונו, נידונו לאינספור צורות שונות של התעללות, חוסר התחשבות או סתם התעלמות בוטה מצד רובנו (כנראה בעוון האהבה האינסופית אותה הם מעניקים ללא תנאי), נידונתי אני עצמי ללא מעט שברונות לב וצער.
למרות זאת שום דבר לא הכין אותי לידיעה אודות כלב, אשר בעת ששהה בתוך תחומי ביתו, נורה על ידי שוטרי משטרת ישראל שערכו חיפוש במקום ומת באופן מיידי. היות והשוטרים טענו שחשו סכנה אמיתית לחייהם, והיות שמדובר היה באותם הכלבים המכונים באופן שגוי "כלב מסוכן" רוב קוראי אותה ידיעה וודאי לא מצאו בה דבר חריג או בלתי סביר, גם אם הכלב נורה עשרה פעמים.
כן כן, קראתם היטב עשרה כדורים נדרשו בכדי להכניע למוות (או שמא לנטרל) כלב שבסך הכול נבח והפגין התנהגות מאיימת באופן לגיטימי כלפי מי שפלש לתחום המחייה שלו.
ומדוע דווקא סיפור זה היכה בי באופן חזק מהרגיל? ובכן עוד בימי ילדותי אמי סיפרה לי כיצד בתקופת הדיקטטורה הצבאית באורוגוואי פלוגת חיילים התדפקה על דלת ביתם ערב אחד עם דרישה לבצע חיפוש מיידי בשטחי הבית מפאת החשד שאולי אחד ממתנגדי המשטר מצא בו מסתור מפניהם. במהלך החיפוש הם ניסו לצאת לחצר אך שם נחסמה דרכם על ידי כלב אימתני שנבח באופן מקפיא דם. כלב המשפחה, שענה לשם ליאון, למעשה היה מתוק מאין כמוהו, אך באופן טבעי בראותו אנשים זרים מסתובבים בטריטוריה שלו הגיב באופן נחרץ כלפי אותם הפולשים שהעזו להפר את שלוות ביתו. הקצין הממונה פשוט הורה לחייליו לירות למוות בכלב ולבצע את החיפוש לאלתר ומיד לאחר מכן עזב את הבית חזרה לג'יפ בכדי לדווח למפקדיו. הסמל שנותר כאחראי במקום וראה כיצד סבתי ואמי נלחצו ואף החלו לבכות נוכח הבלתי נמנע גילה, חרף הפקודה הברורה שקיבל, אנושיות מפתיעה והבטיח להן ששום רע לא יאונה לכלב ובלבד שהן ילוו את החיילים במהלך היציאה לחצר וירגיעו אותו. וכך אכן היה.
אמי ביקשה לספר לי את הסיפור הזה משתי סיבות: האחת בכדי להדגים כיצד אף בסיטואציות הקשות ביותר, אדם יכול לגלות אנושיות ולהפגין חמלה בסיסית, אפילו אם יש לו הוראות או רשות לנהוג אחרת; והשנייה בכדי שאבין איזו תקופה קשה עברה על מולדתה באותם ימים אפלים, וכיצד דברים כאלו לעולם לא יתרחשו במולדת הדמוקרטית הקטנה אך הפורחת שהיא ואבי אימצו לעצמם, אמנם ממניעים ציוניים בחלקם, אך בעיקר בשם עתיד טוב ובטוח יותר להם ולמשפחתם.
ממרחק הזמן אין מנוס מלקבוע שהרבה דברים השתנו במדינתנו הקטנה לעיתים לטובה, אך במקרים לא מעטים לרעה, ובמיוחד לאחרונה. רוחות השנאה, הפילוג, האלימות המילולית והפיזית, יוצרות מציאות אשר במסגרתה להטיל ספק בהחלטות האוחזים ברסן השלטון משול מיידית לבגידה במולדת, ותהייה לגיטימית אודות המדרון החלקלק אליו הדמוקרטיה שלנו מתקרבת ככל שחולף הזמן, הופך לשיח אזוטרי בה הרוב מחזיקים באמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור, והתוהה? טוב, הוא כמובן טועה.
במציאות הזו, בה אין רצון או יכולת לדיון אמיתי על כלום, אך יש התלהמות בשפע על הכל, כמובן שהולך על ארבע נותר חסר כל סיכוי ומשולל זכויות לחלוטין.
אמנם אנחנו חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואנחנו מתגאים שיש לנו את כוחות הביטחון המוסריים ביותר בעולם, אך ללא צל של ספק אותו כלב ישראלי שהומת באכזריות אצלנו, היה מעדיף לעמוד מול אותו סמל מחלקה אורוגואיי, בתחומי מדינת עולם שלישי השרויה תחת משטר צבאי ובמהלך תקופה אפלה במיוחד.
מעניין מה זה אומר עלינו.