כשמערכת הביטחון נוצרת את הנשק והפוליטיקאים יורים באוטומט

שר החוץ האמריקני ג'ון קרי העיד השבוע בפני ועדת יחסי החוץ של הסנאט האמריקני, בנושא התקדמותו של הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם נחתם לפני קצת יותר מחצי שנה, ושר החוץ הפעלתן הגיע לוועדה כדי לעדכן את חבריה על התוצאות החיוביות, לטענתו, שכבר אפשר לראות באיראן. כדי לשכנע את חברי הקונגרס בצדקתו, קרי גייס "שחקן חיזוק" ישראלי: הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט.

"ההסכם עם איראן חסם את דרכיה להשגת נשק גרעיני, ובכך הפך את העולם לבטוח יותר עבורנו ועבור בעלי הברית שלנו", הצהיר קרי. "אם יש לכם ספק בעניין הזה, תקראו את הנאום של הגנרל איזנקוט, מפקד כוחות צה"ל, שאמר לאחרונה בוועידה ביטחונית בישראל שבעקבות ההסכם הזה, אין יותר איום גרעיני על ישראל מצד איראן. זה מתוך מערכת הביטחון שלהם בישראל".

קרי נתן פרשנות קצת מרחיקת לכת לדבריו של איזנקוט – הרמטכ"ל לא שיבח את ההסכם עם איראן בצורה כל כך ברורה – אבל הוא בהחלט צודק שבניגוד לראש הממשלה נתניהו, שרואה אך ורק דברים רעים בהסכם שנחתם בקיץ, הרי שבמערכת הביטחון – צה"ל, מוסד והוועדה לאנרגיה אטומית – יש גורמים מקצועיים בכירים מאוד שרואים את הדברים אחרת, וסבורים שההסכם כולל גם כמה בשורות טובות לישראל. הנושא האיראני הוא לא התחום היחיד שבו יש הבדל בקריאת מפת המציאות, ונדמה שבשנים האחרונות היוצרות בישראל התהפכו: הדרג הביטחוני נתפש כגורם הממתן, בעוד בדרג המדיני מתגברים הקולות הדוחפים לשימוש בכוח.

דבריו של קרי לא עוררו תשומת לב תקשורתית רבה בישראל, ולא במקרה. סדר היום החדשותי היה גם כך עמוס בידיעות וכותרות על ויכוחים בין צמרת צה"ל לבין שרי הממשלה בנושא הפלסטיני, כך שלאף אחד לא היה אינטרס להציף את חוסר ההסכמה בין הצדדים גם בנושא האיראני. השבוע החולף החל עם הסערה הפוליטית סביב אמירתו של הרמטכ"ל איזנקוט בנושא נהלי הפתיחה באש בשטחים ("לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על ילדה בת 13 עם מספריים"), המשיך עם הוויכוח סביב האמירה שיוחסה לראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, בנושא חשיבותו של התהליך המדיני לעצירת האינתיפאדה, והסתיים בחשיפת המחלוקת בין הדרג הבכיר בצה"ל לבין ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בנושא הקמת נמל ימי ברצועת עזה.

כל זה, כאמור, קרה רק בשבוע האחרון. האמת היא שמחלוקות מן הסוג הזה, בין בכירי מערכת הביטחון לבין שרי הממשלה, כולל ראש הממשלה עצמו, עולות לכותרות לאחרונה כמעט מדי שבוע. פעם זה בנושא האינתיפאדה שמשתוללת בשטחים, פעם בנושא ההסכם עם איראן ופעם בנושא רצועת עזה, אבל הדפוס ברור וחוזר על עצמו. הוא לא מאפיין רק את צה"ל, אגב: גם ראש השב"כ מצא את עצמו לפחות פעם אחת עולה לכותרות בהקשר הזה לאחרונה, כאשר אמר בתדרוך לשרי הממשלה בתחילת האינתיפאדה שאבו מאזן אינו מעודד טרור והסתה, ושכוחות הביטחון שלו ממשיכים לקבל הנחיה ברורה לפעול לסיכול פיגועים – זאת בניגוד לקו הפומבי שהובילו נתניהו ושריו, שפעלו לצייר את יו"ר הרשות הפלסטינית כאחראי הראשי לפיגועים.

גורם שמשתתף בישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני אמר לוואלה! NEWS כי בחלק מהמקרים, הכותרות מוגזמות. "כל אמירה של בכיר במערכת הביטחון שמודלפת לתקשורת, ויש בה רמז של מתינות, הופכת מיד בתקשורת לביקורת נוקבת על ראש הממשלה. זה לא תמיד מדויק. נתניהו הוא לא אביגדור ליברמן, הוא אדם שקול וזהיר בנושא הפעלת כוח. הבעיה העיקרית היא עם התגובות של השרים בקבינט. כל אמירה מתונה, כמו זו שיוחסה לראש אמ"ן השבוע בנושא התהליך המדיני, מקבלת מיד גינויים נחרצים מקבוצה של שרים מתלהמים ופופוליסטיים, שרודפים אחרי 'לייקים' בפייסבוק. זה יוצר תמונה של מחלוקת קשה בין הצבא לממשלה".

לדברי אותו גורם, "הצבא כל הזמן אומר שתהליך מדיני יכול לסייע להרגיע את השטח. זה לא חדש לאף אחד שמשתתף בישיבות הללו. נתניהו כראש ממשלה לא מתנגד לתהליכים מדיניים, להפך, הוא הרי אומר כל הזמן שאין לו בעיה להיכנס למשא ומתן עם אבו מאזן מחר בבוקר. אז מאיפה באה כל הדרמה? קצת מהתקשורת, והרבה מהתגובה ההיסטרית של שרי הליכוד". לדברי אותו גורם, "זה נכון גם במקרה של איזנקוט ונהלי הפתיחה באש. שר הביטחון נתן גיבוי מלא לדבריו כעבור פחות מיממה, אבל שרים זוטרים יותר, שלא מבינים בזה שום דבר, ישר עלו למתקפה נגדו. ככה נוצרה כל הסערה".

אדם אחר שלקח חלק ברבים מהדיונים הללו לאחרונה, אמר לוואלה! NEWS כי בהחלט ישנם ויכוחים בין הדרג הביטחוני הבכיר לבין חלק מהשרים. "יש קו ברור שמובילים אותו איזנקוט ופולי (האלוף יואב 'פולי' מרדכי, מתאם פעולות הממשלה בשטחים – א"ת), רוב הזמן עם גיבוי של בוגי (שר הביטחון יעלון), שצריך להימנע מפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית, ואיפה שאפשר, צריך אפילו להרחיב קצת את ההקלות לפלסטינים, כדי למנוע מעוד אנשים להצטרף למעגל הטרור. לא כל השרים בקבינט אוהבים את זה, וגם נתניהו נראה ספקן פעמים רבות, אבל בסוף כשמתייצבים שם רמטכ"ל, אלוף שהוא סמכות ברורה בנושא הזה, ושניהם מקבלים גיבוי משר הביטחון, אז בזה מסתיים הדיון".

כמובן, הדיון מסתיים בתוך החדר הסגור, אבל פעמים רבות זו רק ההתחלה של הדיון האחר, זה שמתקיים בתקשורת.

גם אם הביקורת על התקשורת, שכביכול "מנפחת" את המחלוקות, היא מדויקת, בכל זאת אי אפשר להתעלם מהצטברות האירועים בשנים האחרונות בהן הדרג הביטחוני הבכיר ביותר, מצא את עצמו במחלוקת קשה עם הדרג המדיני. בנושא האיראני, מוכרת היטב הטענה כי התנגדותם של קבוצת בכירים במערכת הביטחון – הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין וגם הרמטכ"ל הנוכחי איזנקוט, בתפקידו הקודם כאלוף פיקוד הצפון – היא שמנעה מנתניהו ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, לממש את תכניתם לשלוח את חיל האוויר לתקיפה באיראן. בנושא הפלסטיני, הפרסומים שמופיעים לאחרונה על מחלוקות בין הצבא לשרי הממשלה, מצטרפים לביקורת הנוקבת שהשמיעו בכירים לשעבר, בהם ששת ראשי השב"כ שהתראיינו לסרט "שומרי הסף", על מדיניותו של נתניהו.

בשנים 2009-2012, כשאהוד ברק עוד היה שר הביטחון של נתניהו, הוא הרבה לטעון בפני ראש הממשלה שיש קשר בין שני הדברים. הקיבעון והקיפאון שנתניהו הפך למדיניות הבלתי-רשמית שלו בנושא הפלסטיני, טען ברק בשיחות אישיות ביניהם, מטיל צל כבד על האופן בו העולם מתייחס לאיומיו בנושא האיראני. הטיעון של ברק היה כי מי שלא מוכן לקחת סיכונים כדי לפתור בעיה 'מקומית' ומצומצמת בממדיה, כלומר בעיית ההתנחלויות, לא יכול לצפות מהעולם לקחת אותו ברצינות כאשר הוא מדבר על בעיה מסובכת, גורלית ומסוכנת הרבה יותר דוגמת הגרעין האיראני.

ברק סבר כי הכשל הלוגי הזה משפיע לא רק על היחס המזלזל של כל המנהיגים החשובים בעולם לאזהרות של ישראל בנושא האיראני, אלא גם על מה שכינה "ההתנגדות הפנימית", בדגש על הדרג הביטחוני הבכיר. אפשר להתווכח עד כמה נכונה התזה הזו - נתניהו לא מסכים איתה עד היום, גם אחרי שהפסיד לחלוטין במאבק על הנושא האיראני. דגן ודיסקין הפכו אחרי תום שירותם למבקרים חריפים של מדיניות נתניהו בנושא הפלסטיני, אבל מי אמר שיש קשר בין זה לבין העובדה ששניהם גם התנגדו לתקיפה באיראן? אבל דבר אחד בטוח: נתניהו מצא את עצמו כבר אז מתמודד מול ביקורת מתוך המערכת הביטחונית על המדיניות שלו בשני תחומים לפחות. המציאות הזו לא השתנתה בצורה משמעותית בשנים שחלפו.

בנושא האיראני, למשל, התחלופה בצמרת – תמיר פרדו שנכנס לתפקיד ראש המוסד ובני גנץ שהחליף את אשכנזי כרמטכ"ל – לא גרמה למערכת להתייצב לימינו של נתניהו.

פרדו מצא את עצמו פעמיים מככב בכותרות כמי שחולק על מדיניות ראש הממשלה: פעם ראשונה כשעיתון "הארץ" פרסם במאי 2014 דברים שאמר בשיחה סגורה, לפיהם המצב בשטחים הינו איום קיומי חמור יותר על ישראל מאשר איראן; ופעם שנייה בינואר 2015, כאשר חברי קונגרס אמריקנים העידו כי פרדו אמר להם בתדרוך סגור, שהוא מתנגד לחקיקת סנקציות חדשות על איראן תוך כדי המשא ומתן איתה, זאת בשעה שהשגריר של נתניהו בוושינגטון, רון דרמר, עבר ממשרד למשרד בקונגרס כדי לקדם את אותה חקיקה בדיוק. בשני המקרים, לשכת נתניהו כפתה עליו להוציא הכחשה רפה לדברים שיוחסו לו.

גנץ לא "הסתבך" בצורה דומה, אבל לאורך כל תקופת כהונתו כרמטכ"ל, צצו סימנים שצמרת צה"ל לא רואה עין בעין עם ראש הממשלה בנושא "האיום האיראני". בשיחה שקיים עם תושבים בעוטף עזה בסתיו שעבר, כאזרח משוחרר, אמר גנץ על ההסכם עם איראן כי הוא אמנם רחוק מלהיות מושלם, אבל "מביא כמה שנים של שקט, דבר שלא תמיד ניתן להשיג בתקיפה". גנץ אמר באותה שיחה כי הפלסטינים נושאים בחלק גדול מהאחריות לקיפאון המדיני, אבל גם בצד הישראלי המנהיגות מפחדת לקבל הכרעות. גנץ הוסיף כי לדעתו סדר העדיפויות של מדינת ישראל מוטעה, ויש לתת קדימות לנושאים חברתיים ולא לתת רק לשיח הביטחוני לשלוט בשיח הציבורי. העמדות האלה – התנגדות לתקיפה באיראן ותמיכה בתהליך מדיני מול הפלסטינים – לא הפתיעו אף אחד.

את גנץ החליף בלשכת הרטמכ"ל גדי איזנקוט, שכבר בשנת 2009 כאלוף פיקוד הצפון, התריע נגד תקיפה באיראן, במכתב אישי ששלח לראש הממשלה. לאורך שנת 2015, כאשר נתניהו ניהל את הקמפיין חסר התקדים שלו כנגד הסכם הגרעין, כולל אותו נאום בקונגרס, אי אפשר היה לפספס את העובדה שצה"ל, כמו גם המוסד, לא ממש היו שותפים למאמץ הפומבי הזה. ההפך הוא הנכון: לאורך חודשי המאבק בין נתניהו ואובמה, פורסמו כל העת כתבות על כך שבמערכת הביטחון רואים את הדברים אחרת, וסבורים שההסכם המתגבש לא כל כך גרוע. רוני דניאל, הפרשן הצבאי הבכיר של ערוץ 2, אמר בריאיון לעיתון "מקור ראשון" בקיץ שעבר ש"אנשים שאני מייחס להם הבנה והם לא בפוליטיקה אומרים שהוא לא כזה נורא".

בנושא האיראני, הביקורת המרומזת והעדינה מתוך המערכת, הייתה רק הקדימון. חשובה עוד יותר הייתה ההתגייסות של בכירים לשעבר, בהם ראשי שב"כ ומוסד, אלופים בצה"ל ומומחי גרעין ישראלים, שיצאו באופן פומבי בעד ההסכם שגיבש ממשל אובמה, כולל בעצומות ומאמרים שפורסמו בארצות הברית. בין השמות הבולטים בהקשר הזה היו ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי; ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון; אלוף (מיל') עמרם מצנע; וגם האלוף (מיל') יצחק בן-ישראל, כיום ראש סוכנות החלל הישראלית, שאמר בראיון לוואלה! NEWS כי יש גם יתרונות רבים בהסכם.

הממשל האמריקני השתמש בתמיכה שהביעו בכירי המערכת לשעבר כדי להוכיח לחברי קונגרס ספקנים, שלא כולם בישראל שותפים להתנגדות המוחלטת של ראש הממשלה נתניהו. העובדה שהקולות הללו מחוץ למערכת, לא נתקלו בעמדה הפוכה מתוך המערכת עצמה – למשל, באמירה של דמות כמו ראש המוסד, הרמטכ"ל או ראש אמ"ן כנגד ההסכם המתגבש – סייעה לכך משמעותית. הטענה שהתקבעה בשיח בארה"ב הייתה שלעומת ההתנגדות הפוליטית של נתניהו להסכם, העמדה המקצועית של הדרגים הבכירים בישראל הרבה פחות קודרת.

תא"ל (מיל') גדי זהר, לשעבר ראש זירת טרור באמ"ן, עומד כיום בראש "המועצה לשלום וביטחון", ארגון המאגד מאות בכירים לשעבר במערכת הביטחון שתומכים בהסדר מדיני עם הפלסטינים. בשיחה עם וואלה! NEWS השבוע הוא אמר כי "ויכוחים בין הצבא לממשלה תמיד היו ותמיד יהיו, וזו לא תופעה ישראלית בלבד, גם לנשיאים אמריקנים היו מחלוקות עם הגנרלים הבולטים שלהם. אבל מה שקורה בשנים האחרונות שונה בהיקף שלו ובפומביות שלו. תחושתי היא שהמערכת המדינית הלכה יותר ויותר ימינה מבחינה אידיאולוגית, וזו הסיבה העיקרית לכך. לאידיאולוגיה אין 'הערכת מצב', והיא לא בהכרח מושפעת מהערכות מודיעין והתפתחויות בשטח.

"הצבא מסתכל על הדברים אחרת. אין לו אידיאולוגיה, יש לו עמדה מקצועית שמתבססת על מודיעין וכלים נוספים. מן הסתם העמדה המקצועית הזו לא תמיד תואמת את התפיסה האידיאולוגית, של הימין וגם של השמאל. ככל שהממשלה אידיאולוגית יותר, יש סיכוי שיהיו יותר התנגשויות כאלה. זה לא מפתיע אותי שמבין השרים, בוגי – שהיה בעצמו רטמכ"ל ומכיר את הסיטואציות האלה – נותן יותר גיבוי לרמטכ"ל ולאלופים שאומרים את עמדתם, גם אם זה לא תמיד תואם את תפיסת עולמו הפוליטית".

אלוף (מיל') יעקב עמידרור, שכיהן בשנים 2011-2013 כיועץ לביטחון לאומי של נתניהו, סבור אחרת ואומר כי לתופעה של בכירי מערכת הביטחון שמדברים נגד הדרג המדיני, אין קשר מובהק לימי נתניהו. "אולי התקשורת מסקרת את זה יותר תחת שלטון נתניהו בגלל חוסר האהדה כלפיו בחלקים ממנה, אבל זו תופעה שמלווה את מדינת ישראל כבר עשרות שנים".

עמידרור מונה מספר דוגמאות, החל מאמירות חריפות של בכירי צה"ל נגד הסכם אוסלו בזמנו, דרך האזהרות שהשמיע בוגי יעלון כרמטכ"ל לגבי ההתנתקות, ועד להתנהלות המטה הכללי ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, שם הביקורת של לובשי המדים כנגד המדינאים הייתה בוטה במיוחד.

"יש לזה סיבות עמוקות שקשורות לתנאים הייחודיים הקיימים בישראל", אומר עמידרור. "זה מתחיל מהעובדה שראש אגף המודיעין בצה"ל הוא בעצם 'המעריך הלאומי', וכך הוא מוצא את עצמו מתעסק בנושאים שחורגים מהתחום הצבאי גרידא. זה במסגרת המנדט שלו. אבל אז אומר לעצמו הרמטכ"ל, שהוא הרי הממונה על ראש אמ"ן - מה, הוא יכול לעסוק גם בנושאים שפוזלים לתחום המדיני, ואני מנוע מכך? ואולי גם אלופי הפיקודים אומרים לעצמם, למה הוא כן ואני לא? הרי ראש אמ"ן ברוב המקרים הוא לא איש מודיעין שגדל בתוך החיל הזה, אלא קצין קרבי שמונה לתפקיד, אז מה שונה ההכשרה שלו מזו של אלוף פיקוד מרכז? כך נוצר המצב שבעוד במקומות אחרים, קציני צבא לא חולמים לדבר על נושאים מדיניים, אצלנו זה נתפס דבר טבעי".

בחלק מהמקרים שעלו לאחרונה לכותרות, מהווים לדעתך "חציית גבולות"?

"חלק כן, חלק לא. הרבה מהדברים האלה נמצאים בתחום האפור. בנושא של התקיפה באיראן, למשל, היה מרכיב ביטחוני מובהק שקשור גם ליכולות וגם למחירים. אלה דברים שנמצאים באופן מובהק בתחום האחריות של לובשי המדים. היו גם היבטים אחרים שעלו לשיח, שהם הרבה פחות קשורים לעניין. כשמדובר על נושאים שאין בהם מרכיב צבאי מובהק, אז בסופו של דבר, עמדתם של אלופי צה"ל טובה בדיוק כמו עמדתו של כל אזרח מהשורה".

"בשורה התחתונה, מחלוקות כאלה היו ויהיו גם בעתיד. המערכת שלנו בנויה כך. הדבר החשוב לזכור, ובינתיים נראה שכל הצדדים זוכרים אותו, זה שבסוף מי שמחליט זה הדרג הנבחר. ככה זה בדמוקרטיה. מצד שני, חשוב לזכור שיש הבדל בין מערכת השיקולים של אנשים שנבחרים בבחירות דמוקרטיות, לבין מערכת השיקולים של אנשים שממונים מתוקף יכולות מקצועיות. אנחנו לא רוצים שהגנרלים יהיו כפופים לאותם שיקולים כמו מי שצריך לנצח בחירות".