(בסרטון למעלה: שר הביטחון יעלון על ההשוואה בין השכול הפלסטיני לישראלי)
"אסור להשוות", אומרת אחת האמרות השחוקות במחוזותינו, זו שמושמעת בכל פעם שמישהו מעז להזכיר את השואה, אפילו כחלק מדיון ענייני. "אסור להשוות", כי השואה בתפיסת "הישראליות" אינה עוד אירוע היסטורי, קשה ואכזרי ככל שיהיה. מדובר במאורע חריג, ייחודי, בלתי נתפס, שהס מלהזכירו יחד עם אירועים אחרים בהיסטוריה האנושית, קשים ואכזריים ככל שיהיו.
בבסיס הפיכתה של השואה לאירוע חד פעמי ניצבת התפיסה ולפיה הנאצים לא היו רק בני אדם שמילאו פקודות, כי אם מפלצות ששירתו את השטן בכבודו ובעצמו. תפיסה זו, שכמעט אינה ניתנת לערעור במדינת ישראל, וכי כל מי שמשמיע אותה סביר שיוקע מיד כבוגד ועוכר ישראל, נועדה למעשה להצדיק מהלך היסטורי אחר, שניתן לנסחו כך: לעם שעבר את השואה מותר פחות או יותר הכול, אך לאיש אסור להתחרות עמו במידת הסבל.
מותר להשוות
זהו למעשה הרקע האידיאולוגי העמוק שעומד בבסיס הוויכוח הציבורי הנוכחי אודות התבטאותו מעוררת המחלוקת של רזי ברקאי, שבסך הכול טען ש"מותר להשוות", שהשכול הפלסטיני כמו הישראלי כרוך אף הוא באבל, באובדן, בכאב. ששכול הוא שכול, ושאם שכולה היא לרוב פשוט אם שכולה. התייצבותם של מפכ"ל המשטרה אלשיך ושל שר הביטחון יעלון בצדו השני של המתרס לא מפתיעה: כמי שעומדים בראש הצמרת הביטחונית הישראלית, אלשיך ויעלון תופסים את השכול הפלסטיני בדיוק באותה צורה "ישראלית" ושטחית כל כך. בצד הפלסטיני, על פי תפיסה זו, אין באמת בני אדם, כאב או עצב יש רק שמחה במות קדושים והורים החפצים באובדן ילדיהם. "אנחנו בחרנו בחיים", אמר יעלון. אסור להשוות.
ובכן, קשה להאמין שיש ילד ישראלי אחד שיצא ממערכת החינוך שלא מבין עד כמה תלושים דבריהם של המפכ"ל ושל שר הביטחון. הרי דורות על גבי דורות של ישראלים מחונכים כאן כבר שנים על האתוס של טרומפלדור, לפיו "טוב למות בעד ארצנו". כן, טוב למות, וזה הכי ישראלי שיש. הנער הישראלי מופצץ כמעט מינקות במסרים לפיהם "המדינה מעל לכול", ועליו לתרום לה באמצעות "שירות משמעותי". ומהו אותו "שירות משמעותי" אם לא האפשרות למסור את חייך ממש בראשיתם ולהקריבם למען ערכים הנתפסים כנעלים יותר? על פניו, הערך הקדוש ביותר כאן הוא "ערך החיים", אך האם אין כבוד גדול יותר בישראל החילונית והליברלית מליפול "על קידוש השם"? ואם אכן "בחרנו בחיים", כדברי יעלון, מדוע כבר שנים לא נעשה כאן דבר כדי לסיים את הסכסוך?
אין מקום לשאלות
בישראל של שנת 2016, שבה אפילו אמירה לפיה אסור לרוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים מעוררת דיון ציבורי סוער, לשאלות הלגיטימיות הללו אין מקום. בישראל של שנת 2016 אין כניסה אפילו לצל צלה של ביקורת עצמית, או לפקפוק קל שבקלים באמיתות שבלב הקונצנזוס. בישראל של היום כבר אסור להשוות בינינו לבין אף אחד: ממש כמו זיכרון השואה, הסבל שלנו הוא רק שלנו, וכך גם הבעלות שלנו על המוסר.
נכון, הטרור הפלסטיני הוא איום ונורא. תופעת השהידים וההורים הפלסטינים שמתגאים במות ילדיהם ראויה לכל גנאי, אין חולק על כך. אך ניסיונם של אלשיך ויעלון להפוך אותה לחזות הכול, כאילו אין אם פלסטינית שעצובה על מות בנה וכאילו אין שלל נסיבות שונות ומשונות שהובילו לכך, הוא בדיוק הדרך לשפוך עוד שמן אל תוך מדורת הסכסוך בין העמים, שגם כך בוערת בעוצמה רבה בימים אלה. אל תטעו: להבחנה המכוונת הזו בין "אנחנו" ל-"הם" יש רק מטרה אחת לשמור על האש וללבות אותה.