דעה: ואולי בכל גזען ישנו אדם קטן?

אנשים שלכאורה ולמראית עין הם לא גזענים, אוהבים לטעון כי בכל אדם ישנו גזען קטן, ואני מאמין שאם זה נכון, אז אולי בכל גזען ישנו אדם קטן? גזענות היא לא תופעת טבע ואנשים לא נולדים כאלה. גם שנאה היא לא תופעת טבע ולא ההתנשאות ולא הרוע. אנחנו לא נולדים עם עוולות אלה ולא נגזר עלינו לחיות בעולם של רוע וגסות רוח. את כל העוולות האלה אנחנו יצרנו ואנחנו נתנו להם שמות. כמו שעוד דברים רבים אחרים אנחנו יצרנו ונתנו להם שמות, אפילו כל אחד מאתנו יש לו את האלוהים שלו והוא קורא לו בשם שהוא בחר לו.

בשביל לשנוא לא צריך אישור מאף אחד ולא צריך להסתמך על שום אסמכתא. אתה מאמץ את השנאה מסיבה כלשהי אז השנאה מחכה להזדמנות בשביל לפרוץ החוצה ואז מזהים אותך האחרים. אז יודעים בדיוק מי אתה ואתה במקרה הזה לא יכול להיות בנאדם. כי בני אדם הם אנשים שנלחמים בגזען שבתוכם. הם מדכאים אותו עד כליה כי בני אדם שואפים כל הזמן לשלמות ולמוסריות.

השואפים למוסריות הם גם הגזענים שמשתדלים לטפח את האדם שבתוכם. מחפשים דרך וכלים בכדי לחזור לשפיות ולנורמאליות. בני האדם שבתוכם גזען והגזענים שבתוכם אדם שותפים בשאיפה להגשים את ערכי המוסריות והשלמות כל אחד מהמקום שהוא מצוי בו. אם הם באמת שואפים. אין בני אדם מוסריים! יש בני אדם ששואפים להיות מוסריים. אין מושלמים! יש אנשים ששואפים להיות מושלמים. ומי אנחנו שחיים בארץ המקוללת הזאת?

ערבים, יהודים, פלסטינים, ישראלים, מוסלמים, אשכנזים, הומואים ועוד ועוד, אנחנו שבויים בהגדרות של עצמנו ובגבולות הדמים שציירנו ושכנענו את כולם כי זאת היא החלוקה ועל החלוקה אנחנו חלוקים אז הוספנו עוד חלוקה. ומכאן באים אנשים מכל הקבוצות ואומרים: בואו נחלק את החלוקה. נחלק את האדמה ואת הארץ ואת המים והגז והאוויר והכל יחולק ויתחלק ובלבד שכל אחד מאתנו יישאר הוא. היהודי נשאר יהודי ורק יהודי וכך המוסלמי והאשכנזי ונחלק את הארץ: הם שם ואנחנו כאן. הם זה הערבים הפלסטינים ואנחנו זה היהודים הישראלים. מדוע נחלק? כי יהודים וערבים לא יחיו יחד. ליהודים יש מדינה שהיא בעצם מעצמה, ולפלסטינים תוקם איזה צורה של מדינה מצ'וקמקת כזאת עלובה ומצחיקה שהיא מחולקת מראש ועד כף רגל, ומזה נעשה שלום.

האמירות "הם שם ואנחנו כאן" או "צריך להיפרד מהם" או "שתי מדינות לשני עמים" הן אמירות גזעניות בעליל כי לחשוב על חלוקה והיפרדות פירושו שאין אפשרות לחיים משותפים בין יהודים וערבים, כי הערבים לא ישתנו וגם היהודים לא ישתנו כפי שהים הוא אותו הים. הנזק שגרם לנו הסכסוך שאנחנו יצרנו במו ידנו הוא איבוד התקווה באפשרות לחיות יחד. אנחנו אימצנו את הגישה הקולוניאליסטית הקלאסית שכל סכסוך מסיימים בחלוקה לא מפני שזה פיתרון קל (למראית עין) אלא מפני שהוא יוצר את הסכסוך הבא שמשרת את הקולוניאליסט בכלים אחרים. מהלקסיקון שלנו כמעט נמחקו מלים כמו "חיים משותפים" ו"שותפות", "הוויה" ו"עתיד" ואפילו "שלום צודק". מונחים אלה נשמעים לנו כמטפיזיים ורומנטיים והזיות של סתם יפי נפש. זה בדיוק מה שדרוש לקולוניאליסט בשביל להנציח סכסוך שמשרת אותו.

נחזור אל ההיסטוריה של הסכסוך הפראי שלנו. הכל התחיל בסוף המאה השמונה עשרה עם התעצמות הרעיון הקולוניאליסטי לחלק את האימפריה העות'מנית. מלחמת העולם הפכה את הרעיון הזה לבר מימוש. נחתם הסכם סייקס פיקו, ולאחר שלושים שנה כמעט, ב-1947, הכאוס שיצר הקולוניאליזם הבריטי בפלסטין הוליד את תכנית החלוקה הידועה לשמצה ולשבח (תלוי את מי שואלים), ומלחמת עולם שנייה אפשרה את מימושה אבל בדרך חלוקה לא חלוקה. ומאז, מזה שבעים שנה, כל בעלי המניות פועלים בשביל לקבע סכסוך מדמם בווריאציות חלוקה שונות ומשונות.
באופק מלחמת עולם שלישית. על מה תפרוץ המלחמה הבאה? האם לא על רעיון החלוקה? החלוקה של עיראק וסוריה ולבנון ופלסטין-ארץ ישראל ועוד ועוד... בתודעה שלנו השתרשה הקלות הבלתי נסבלת של החלוקה והאמונה האידיוטית שלנו שרק זו הדרך.

עוד חשיבה אדיוטית שמקבעת את הסכסוך המדמם שלנו. בעולם שמתנהלים בו סכסוכים, וגם זה שנטול סכסוכים, מדינה ומולדת הם היינו הך. כאשר צרפתי אומר צרפת הוא מתכוון למולדתו וגם למדינתו, ואפילו כאשר אזרח סורי אומר אני מסוריה הוא מתכוון למדינה הסורית ולמולדתו סוריה. אבל הציונות הקולוניאליסטית יצרה את החלוקה בין מולדת ומדינה.
בפלסטין מולדתי הקימה הציונות, עם כל שותפיה, מדינה יהודית. היא לא הוקמה בשבילי ועל פי רצוני אלא בשביל אנשים שרובם לא חיו בה ולגביהם אני מהווה איום (במקרה הטוב גורם מטריד, מעמסה וקוץ ב...). פה במקום הזה לי יש מולדת וליהודי יש מדינה. פה המולדת היא שלי ואין לי מדינה והיהודי יש לו פה מדינה והמולדת לא שלו. כאשר אני חושב ומדבר על המקום הזה שאני קורא לו פלסטין אני מתכוון למולדת, גם אם יש לה שמות אחרים ומנהלים אותה מי שאינם ילידי המולדת הזאת כפי שהיתה משך אלפיים חמש מאות שנה. אני חושב עליה כנוף וכטבע וכהיסטוריה, ואילו בשיח היהודי שאני מקשיב לו היטב, המקום הזה הוא המדינה שלמענה יחרף את נפשו ויתאמץ לבנות, ובאמת הוא יצר מדינה מפותחת וחזקה צבאית וכלכלית ותרבותית, אבל הוא לא מתייחס אליה כאל מולדת. הרי מולדת מקבלים על כל מה שיש בה, לא רק את גבעותיה ומעייניה וחופיה אלא גם את בריותיה, את חיותיה וחרקיה ומעל לכל את בני האדם שחיים בה. מי שמגרש את ילידי הארץ וכובש את מקומם זאת לא תהיה מולדתו. גם מי שיעקור את עציה אולי יוכל להתפאר שזו מדינתו אבל לא יוכל לטעון שזו מולדתו.

אנחנו עמי המקום הנפלא הזה יושבים על סתירה, לא רק בין מולדת ומדינה אלא בין חלוקה ושלמות. עד היום אמצנו את רעיון החלוקה ואנו רואים מה שילמנו. בעולם אין בני אדם מושלמים ומוסריים, בעולם ישנם בני אדם ששואפים למוסריות ולשלמות. הם זקוקים לכוח. השאלה העיקרית היא: מאיפה יבוא הכוח הזה?

סלמאן נאטור היה סופר, עיתונאי ומחזאי, חבר המועצה הציבורית של המטה למאבק בגזענות בישראל. הוא הלך לעולמו ביום שני שעבר, 15 בפברואר 2016