למה נתניהו נלחם בכזה חירוף נפש על מתווה הגז?

נדירים המקרים במהלך עשר שנות כהונתו במצטבר של בנימין נתניהו, בהם הוא באמת מתגייס כל כולו לטובת נושא מסוים; כזה שהוא מטיל עליו את כל יוקרתו האישית והונו הפוליטי. אחרי מיליוני מילים ששצפו בנהר הגועש הנקרא סוגיית מתווה הגז, שווה להתעכב ולהבין למה דווקא במקרה הזה, נתניהו כל כך מתעקש לשים עצמו בחזית.

חלק ניכר ממתנגדי המתווה משוכנע שישנה כאן איזו קונספירציה אפלולית של חברים למועדון הון-שלטון, אולד בוי'ז קלאב, עם סיגרים, משקאות יקרים ומעטפות מזומנים שמנמנות שעוברות מתחת לשולחנות עץ כבדים. זה קשקוש. זה לא מה שמעניין את בנימין נתניהו, אלו אינן השיטות של יצחק תשובה, ופה לא קבור לא הכלב, לא הכסף ולא הגז.

למכונה המשוכללת הנקראת בנימין נתניהו ישנה פרוגרמת-על אחת ויחידה, והיא כיבוש השלטון ושימורו בכל מחיר – פוליטי או כלכלי. נתניהו רוצה להישאר ספון מאחורי דלתות העץ שבאקווריום האקזקוטיבי בירושלים עוד שנים ארוכות. הוא משוכנע שגורלו כרוך בגורלה של המדינה. המדינה זה הוא. אבל הוא גם יודע שבדרך לשם, הוא נאלץ להיפרד מנדבכים מכובדים שהיו בבסיס משנתו האידאולוגית. כמו בשיר של אריאל זילבר – היו לו פעם עקרונות, והוא מכר אותם. לא את כולם, אבל ודאי חלק ניכר מהם. כי נתניהו הוא כלכלן ניאו-ליברל, שנאלץ לפעול נגד כל אמונותיו במציאות הפוליטית הקיימת, ולו כדי לשמר שלטון. זוכרים את כהונתו כשר אוצר, לפני 12 שנה תחת אריאל שרון? זה היה נתניהו האמיתי. מי שהביא לנו את משל "השמן והרזה" בהתייחסו לסקטור הציבורי המנופח. שיצא נגד קצבאות ילדים ותקצובים קואליציוניים שמנים.

עם השנים, נתניהו הבין שישנה סתירה מובנית בין שאיפתו לכבוש שלטון ולשרוד בו, לבין יישום משנתו הכלכלית. כך הפכו החרדים ל"שותפים הטבעיים"; כך נמנעו מלחמות גדולות עם ההסתדרות, במחירים של הליכה משמעותית לקראת דרישותיה לאורך השנים. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו קרבות עם ציבור העובדים, או עם שותפיו הפוליטיים. הוויתור הזה עולה הון.

בנימין נתניהו מתבונן קדימה, בואכה שבירת שיא הכהונה הארוכה ביותר כראש ממשלה (בעוד כשלוש שנים, אם ישרוד, יעקוף את בן גוריון). הוא מתמטיקאי מצוין, ואנליטיקן בחסד. הוא יודע שלא תבוא לו כל ישועה מהצמיחה הטבעית של המשק, סבירה ככל שתהיה. שוק העבודה ממשיך להתנוון. מעגלי התעסוקה לא גדלים משמעותיים וגם לא התוצר הלאומי. היי-טק זה נחמד, אבל רובו מכוון אקזיטים ולא אימפריות מקומיות המשלמות מס נדיב לקופת המדינה. וכאן נכנס הגז. יישום המתווה, בלוח זמנים סביר, ייתן לראש הממשלה שני כלים רבי-עוצמה, שאותם לא יקבל משום מקור אחר.

הראשון הוא הכוח הגאו-פוליטי; בהיעדר יוזמה מדינית ובמצב שבו רוב העולם המערבי והערבי לא סובל את ממשלו ואת אישיותו, נתניהו צריך כוח אחר ביד. עתודות אנרגיה אדירות מספקות אותו ומשנות את התמונה מסביב.

השני, כבר הבנתם, הוא הכוח הכלכלי. כדי לשמר שלטון צריך כסף, והרבה. סכום החורג מהגידול האורגני של תקציב המדינה. נתניהו כבר הבהיר במעשיו שאין לו כוונה להסתכסך עם שום גורם שיאיים על שלטונו בביקורת או במעשה. לא עם ציבור העובדים, הסקטור הציבורי, מערכת הביטחון (הזרים על קברו של דו"ח לוקר כבר קמלו). ודאי שלא עם שותפיו הפוליטיים. חומה בגבול הירדני, כסף להתנחלויות, העברות קואליציוניות, שכר מינימום משופר לניסנקורן, כל אלה מבחינת בנימין נתניהו הם משמרי שלטון; וזו הסיבה האמיתית שבגינה הוא נלחם בחירוף נפש שכזה למען מתווה הגז.

רותם דנון הוא העורך הראשי של מגזין ליברל