"חשבתי שזאת רק פנטזיה": הנשים שגילו שהן לסביות בזמן שהיו נשואות לגבר

"תמיד חשבתי שיש לי סוד שאקח איתי לקבר, ולא ידעתי בדיוק מהו. נמשכתי לנשים, אבל לא חשבתי על זה כמשהו מוגדר, עד שיום אחד פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא לסבית ושיש לה בת זוג. הלסת שלי נפלה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, וואו, זאת אני". את ההתגלות הדרמטית הזאת חוותה רותי מלאכי כשהיא כבר בת ארבעים פלוס, נשואה ואם לשלושה. היא התגוררה אז במושב של הציונות הדתית במרכז הארץ, רחוק מכל פיתוי שנוהגים לייחס לאורח החיים התל אביבי, והגילוי זעזע את עולמה.

"החברה הזאת פתחה לי את הצוהר", אומרת מלאכי. "לחיות במושב דתי זה לחיות בבועה. לסביות והומואים? זה לא קיים, זה שם רחוק. פתאום מגיעה מישהי ומספרת שיש לה בת זוג. אמרתי ואוו, היא מדברת מגרוני. פתאום מצאתי את עצמי, הזדהיתי אתה". מלאכי הייתה בעננים. "המאושרת באדם" – כך היא מתארת את עצמה בתקופת הגילוי.

מלאכי לא לבד. החוויה שהיא עברה משותפת לנשים לא מעטות שמגלות את נטייתן המינית הרבה אחרי גיל ההתבגרות, כשהן כבר נשואות עם ילדים. "חיי הנישואין משעממים", מתארת מלאכי. "פתאום את מוצאת את עצמך עם מישהו שלא מתאים לך. זה משבר גיל הארבעים. ואז את עוצרת לרגע ושואלת את עצמך: מי אני?"

אחרי הגילוי המשמח מגיע שלב ההתמודדות, שמלווה בהסתרה, בלבטים, בבדידות ובשאלות קשות. מלאכי החלה לנהל חיים כפולים. "במשך שנתיים הייתי בארון. לא יכולתי להתעסק עם זה בבית, להיכנס למחשב ולהכיר נשים באתרים. הייתי מסתובבת עם החברה שסיפרה לי שהיא לסבית, ודרכה הכרתי סביבה נשית יותר. באחד מאתרי ההיכרויות מצאתי את בת הזוג הנוכחית שלי, אבל במשפחה, בסביבה הדתית - אף אחד לא ידע".

הקושי להתמודד עם החיים הכפולים הוביל את מלאכי, יחד עם נשים נוספות, לקבוצת ליווי לנשים לסביות בארון הנשואות לגברים. מנחת הקבוצה היא אירית א. נהר, מטפלת זוגית ומשפחתית ומנחת קבוצות המתמחה במגדר ובקהילת הלהט"ב ויוזמת פרויקט תלתן, תמיכה וליווי לנשים לסביות נשואות לגבר. מלאכי ובת זוגה מצאו בקבוצה נשים שאפשר לדבר אתן על מה שקורה בבית. "עמדתי מול חומה גבוהה, משום שאני מבית דתי", אומרת מלאכי. "אבא שלי לא חי, אבל ידעתי שעם אימא שלי זה יהיה קשה מאוד. איך אני פותחת את זה שם? איך אני פותחת את זה בפני הילדים שלי? איך הם יגיבו? מה אני עושה עכשיו כשזוגיות סטרייטית לא מתאימה לי יותר? אלו שאלות קשות מאוד, זה לא סתם לסגור את הדלת וללכת, זה לעשות עבודה כדי לא לפגוע נפשית באנשים אחרים".

מלאכי מדגישה כי ההתלבטות המרכזית שלה לא נגעה לנטייתה המינית, אלא לתגובה החברתית הצפויה. "בקהילה הדתית שולט חוק העדר", היא אומרת. "מתפללים ביחד, עושים הכול ביחד - ופתאום את עושה משהו שאף אחד לא מכיר. זה עלול להוביל לזלזול ולצחוק". לדבריה, לו הייתה מנהלת רומן עם גבר, היה לה הרבה יותר קל לספר למשפחה. "איך אפשר להשוות את זה? אנחנו במיעוט, זה משהו מאוד שונה", היא אומרת. "אין לי ספק שאם הייתי מתגרשת ומכירה בן זוג, הוא היה מגיע לאירועים משפחתיים ואימא שלי הייתה מקבלת אותו. אימא שלי אמרה לי: 'אני לא רוצה לדעת מה אתם עושים שם בתל אביב'. אמרתי לה, אימא, אנחנו לא עולים על משאיות ורוקדים עם שוט, אני אותה הבת שלך, אותה אימא של הילדים. התפיסה הזאת, שנכנסים לנו לחדר השינה, היא תפיסה מוטעית. אחד מקרובי המשפחה הדתיים שלי, שמכיר את בת הזוג שלי ומקבל אותי ואת אחי שהוא הומו, אמר לי: 'תגידי תודה שמקבלים אותך, יש משפחות שבהן יושבים שבעה על הילדים'".

מלבד החשש מדחייה חברתית ומכך שיאשימו אותן בהעדפת תשוקותיהן האישיות על פני הילדים, שאלה קריטית שעמה מתמודדות נשים שרוצות לעזוב את הבית היא השאלה הכלכלית. לדברי אירית נהר, במקרים רבים שבהם הגבר הוא המפרנס העיקרי במשפחה, אישה עם ילדים תפחד לצאת לדרך חדשה. אצל מלאכי הסוגיה הכלכלית לא הייתה שיקול; היא דאגה להתארגן מראש. "עשיתי הרבה חישובים לפני", היא מספרת. "ידעתי שבשיא ההוגנות - אני הולכת לפרק את הבית. הקבוצה של אירית חיזקה אותי נפשית, ומהר מאוד הפכתי ממחוזקת למחזקת". על השאלה מה עולה בשיחה הקבוצתית, משיבה מלאכי: "על הכול. בעיקר על המשפחה, על הילדים. איך לספר, איך הם יגיבו. על הפחד שהם ינדו אותך, שהילד שלך יגיד: 'אני לא רוצה לראות אותך יותר, את עושה לי בושות'. הסדנה נותנת קרש קפיצה להרבה נשים כמוני שמבינות שהן לא יכולות לחיות רגל פה רגל שם, שהן פשוט צריכות להתגרש ולחיות כפי שהן רוצות".

מנגד, היא מספרת, יש נשים שמשתתפות בקבוצת הליווי ולא משלימות את תהליך העזיבה אלא לומדות איך להסתדר טוב יותר בחיים הכפולים. "זה קורה בעיקר לנשים חרדיות, שהן בדרך כלל המפרנסות, כך שההתלבטות הכלכלית לא באה לידי ביטוי", אומרת מלאכי. "הבעיה היא שיציאה מהארון עלולה לקלקל את השידוך לילדים - המהלך ה'הרסני' שלך יכול להרוס את החיים של הילדים שלך. לכן הן נאלצות לחיות חיים כפולים".

עם זאת, נהר מציינת כי החברה החרדית מגלה לעתים סלחנות כלפי נשים שמנהלות רומנים עם נשים. "יש נשים דתיות וחרדיות שלא עוזבות את המשפחה", היא אומרת. "הן ממשיכות להיות בקשר עם הבעל ולגדל את הילדים, ובמקביל מקיימות קשר עם אישה, הרבה פעמים בידיעת הגבר. אם יש רב שמכוון אותם, הוא עשוי להגיד לגבר: 'עזוב, זה לא רציני, היא סתם מתחבקת ומתנשקת אתה. העיקר שהיא נותנת לך לעשות את המצווה שלך'. פגשתי יותר מעשר נשים כאלו".

אחת מהנשים שחיות חיים כפולים היא יפעת (שם בדוי), תושבת המרכז, נשואה ואם לילדים. כבר עשר שנים שהיא בארון. "בפועל אני יודעת על עצמי שאני אוהבת נשים. תמיד ידעתי, אבל אישררתי את זה לפני עשר שנים. כל החיים היו פנטזיות, היו התאהבויות קצרות בנשים ולא הבנתי למה – למה אני מסתכלת על אישה, למה אני מתאהבת במדריכה שלי. נישאתי לגבר והיו לנו חיי מין מאוד מספקים. אין לי בעיה להיות עם גבר, הבעיה שלי היא רגשית. לפני עשר שנים חשבתי שזאת רק פנטזיה. החלטתי לבדוק אותה ונכנסתי לאתר היכרויות לנשים. ברגע שהתנסיתי הרגשתי שהגעתי הביתה".

למה את עדיין נשואה?

"זה נורא מפחיד. בהתחלה התכחשתי לרגשות שלי, לא קיבלתי את עצמי. היו לי מפגשים של לילה אחד, ואז הגיעה אישה שטרפה את כל הקלפים כי התאהבתי עד כלות. משם צללתי לתהומות, בגלל התאהבות מאוד קשה וחוסר יכולת לקבל את עצמי, ולאורך כל הדרך חשבתי לתומי שאני האישה הנשואה היחידה בעולם שאוהבת נשים. לשמחתי הגעתי לקבוצה של אירית, הייתי שם שלוש שנים ועברתי תהליך של קבלה עצמית והשלמה. ברגע שהבנתי שאני לא לבד, כבר נעשה לי קל; יש לי אוויר, אני לא חייזר. לא הלכתי עם זה עד הסוף כי זה תהליך, כל אחת עושה את זה בזמנה שלה. כשהתאהבתי ניתקתי את עצמי מבעלי. אני גרה אתו בבית אבל אנחנו לא בזוגיות. יש נשים שאני מכירה שחיות בזוגיות כפולה על כל המשתמע מכך. בעלי לא יודע וגם לא הילדים. זה קשה. את לא מוצאת את מקומך, לא פה ולא שם. לחיות בשני עולמות, לשחק משחק כל החיים – זה גוזל המון אנרגיות".

רותי מלאכי אמנם החליטה להתגרש, אך לא מיהרה לצאת מהארון בפני המשפחה. "קשה לעשות את שני הדברים במקביל. רציתי לעבור את הגירושין באופן חלק. רק לאחר מכן, כשהילדים גדלו, נקטתי מהלך אסטרטגי – טפטפתי להם את זה. הייתי מדברת על בת הזוג שלי בטלפון ודואגת שהם ישמעו. בדיעבד ידעתי שהגדולים דיברו על זה ביניהם. הבן שלי כעס עליי ואמר: 'את חושבת שאני לא יודע, שאני לא שומע? אני לא כועס על מי שאת, אני כועס על זה שלא שיתפת אותי. אני מבין שזו את וזה בסדר, אבל היית צריכה לשתף אותי, אני לא ילד קטן'. האמצעית קיבלה את זה קצת קשה, היא אמרה לי: 'יש לי חברות לסביות, אבל אימא שלי?' היה לה קשה להתרגל, לקח שנה-שנתיים עם המון שיחות, המון אהבה וראש פתוח, כדי להגיע להבנה בינינו". מלאכי עזבה את הקהילה, אך ילדיה עדיין שם. בתשובה לשאלה אם היא לא חששה לפגוע בחייהם בקהילה הדתית, היא אומרת: "לא. אני מחנכת את הילדים שלי להיות מי שהם, לא לחיות בשביל אחרים".

בניגוד לפתיחות שהיא הגיעה אליה עם ילדיה, עם בן זוגה לשעבר היא לא מדברת על הנטייה המינית שלה. "אחד הדברים שהיו קשים לו הוא שלא באתי ואמרתי לו: יש לי מישהי, איך אנחנו פותרים את זה. היה לי קשה מאוד לפגוע בו. עד היום לא דיברנו על זה. אני מבחינתי התגרשתי כי לא היה לי טוב בחיי הנישואין, אבל רגשית היה לי קשה מאוד לומר לו את זה, כי לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה".

אירית נהר מתארת את התגובות השכיחות של בני הזוג לחציית הקווים. "מצד אחד, הרבה פעמים גברים לא מתייחסים לזה ברצינות: 'שישחקו קצת, זה יעבור לה והיא תחזור הביתה'. מנגד יש גברים שלוקחים את זה קשה: 'היא מספקת אותה יותר טוב במיטה? אני לא מספיק גבר?' המשבר הקשה הוא במיניות. ברגע שאישה מרגישה שהיא לא יכולה לעשות את הדבר המשתיק והמרגיע שהוא קיום יחסי מין עם גבר, זה הרגע שבו ברור לכולם שזה הסוף. יש גברים שמבינים שזה לא קשור אליהם ומצליחים להתמודד. אני מנסה להביא לכך שגם הגבר ילווה בידי מטפל, לתת מקום לעיבוד האבל שלו, מקום להבנה הדדית, לשמחה על החברות. הרי גם אחרי הגירושים, עדיין מדובר במשפחה".

נהר, שאפשר לכנותה הגורו של הנשים הלסביות הנשואות לגברים, מתקשה להעריך בכמה נשים מדובר. בסדנה שלה כבר עברו כמה וכמה מחזורים. "פעם אמרתי למישהו שעוד מעט אנחנו נסגור את היכל התרבות", היא צוחקת ומתקנת את עצמה: "אוקיי, לא מדברת על היכל התרבות, אבל אנחנו יכולות לסגור אולם גדול. בשש השנים שבהן אני מנהלת את פרויקט הליווי פגשתי מאות נשים. יש כאלו שמתכתבות בפורום שלי בתפוז ויש כאלו שמגיעות לקבוצה. יש נשים שבאו לשיחת ייעוץ אחת ומנגד נשים שעברו ליווי של שנים". לעבודתה כמטפלת זוגית ומשפחתית, בעיקר בקהילה הגאה ובשיתוף עם המרכז הגאה, הגיעה נהר בעקבות סיפורה האישי, הדומה לסיפוריהן של הנשים שהיא מלווה. "אני בעצמי הייתי בצומת הזה", היא אומרת. "גם אני הייתי נשואה, אני יודעת כמה קושי ובדידות יש במצב הזה, כמה תמיכה וליווי צריך. משום כך הקמתי את הפרויקט הזה".

"המפץ הגדול" - כך מכנה נהר את השינוי שהנשים חוות, לרוב בעשור הרביעי או החמישי לחייהן, אחרי שנולדו להן ילדים וכשהבשלות המינית והמודעות למיניות נמצאות בשיאן. נהר מדברת על קונפליקט שלא נותן מנוח - מחד הציווי החברתי לחיות חיי נישואין, ומאידך הרצון להגשים את עצמך. "אישה שעושה את זה כבר בנתה לעצמה מקום; היא חיה בלב הקונצנזוס, מקבלת את כל האישורים מהחברה על היותה אם ורעיה. היא התחתנה עם גבר מאהבה, בנתה קשר של אמון, גידלה אתו ילדים ופתאום היא נקלעת למצב שבו שקשה לה להסכים עם עצמה. עולות אצלה הרבה שאלות: אני בוגדת? אני אדם לא טוב? אני פוגעת בילדים שלי? מה יהיה כלכלית? יש הרבה חרדה, לא תמיד אפשר לדבר על זה, ואת מרגישה בודדה ואשמה".

סיפורן של מלאכי ושל נשים אחרות מובא במסגרת כנס המשפחה הגאה שנפתח הערב (חמישי) במרכז הגאה. הכנס יעסוק במגוון סוגיות הקשורות למשפחה ולזוגיות בקהילה הגאה. נהר תעביר בכנס יחד עם העובדת הסוציאלית והפסיכותרפיסטית איריס מור, הרצאה בנושא "המשפחה הלהט"בית כחלוצה". "לא מדובר בדרך סלולה של גבר ואישה שהולכים להתחתן, צריך להמציא דרך חדשה", מסבירה נהר. "מה זה משפחה של שתי נשים? אף אחד לא לימד אותנו. איך מגדלים ילד שנולד בפונדקאות ואין לו אימא? גם הנשים הנשואות צריכות להיות בתנועה נפשית, לבדוק את המוסד הזה שנקרא משפחה ואיך הוא מתאים לצרכים שלהן".

ענת צ'מני, בת 47 מפתח תקווה, היא אימא לארבע ילדים. רק לפני שנתיים גילתה לבעלה שהיא מנהלת רומן עם אישה. קודם לכן, במשך שלוש שנים, היא השתתפה בקבוצת הליווי של נהר, אך הסתירה זאת מבן זוגה. "הייתי אומרת לו שאני הולכת לסדנה להעצמה נשית - שזה נכון - והוא היה צוחק עליי: 'את צריכה העצמה נשית?' כשהייתי יוצאת עם חברות הייתי רוצה שהוא יבוא כמה שפחות. הייתי נוסעת לבת הזוג שלי לסוף השבוע ואומרת לו שאנחנו מארחות חברות ואני נשארת לישון שם, והוא היה מקבל את זה. גם בת הזוג שלי לא יכלה לחיות עם השקר הזה. היא באה אלינו כמה פעמים והכירה אותו. היום הוא מקבל אותה, אומר: 'תגידי לה לבוא עם הילדים כשאני מבשל, נאכל ביחד כולנו'. הוא נלחם בעצמו, הוא ממש תותח, זה מה שבעצם הקל עלינו.

"אחרי שסיפרתי לו הוא החליט לעזוב. זה לא היה קל, הלכנו לטיפול זוגי. רציתי שננסה לחיות כל אחד בדרך שלו ונישאר בתא המשפחתי. היום אני מבינה שזאת הייתה טעות. ההתחלה הייתה קשה. העברנו לילות כימים, בכינו. הוא כעס ונפגע מכך שלא שיתפתי אותו. לאט-לאט הוא הבין, אחר כך הוא עזב, ועם הזמן הוא פשוט פרח. הוא בן אדם שכולם אוהבים ויש לו המון חברים וחברות".

לדברי צ'מני, היא גילתה שהשד לא נורא כל כך, וגם הפחדים הכלכליים שליוו אותה במשך שנים התבדו. "עד היום אנחנו עובדים יחד במפעל שלנו, שבו אני משמשת מבקרת איכות. אפילו לא התגרשנו. אנחנו פרודים וחיים כל אחד בביתו שלו. אנחנו בקשר מאוד טוב, עושים קניות אחד בשביל השני ומטפלים בילדים".