לא רחוק מהבית שלי, בראשון לציון, פועל לו קזינו מסביב לשעון, כמעט בכל שעות היממה. ובקזינו יש מכונות הימורים עם אורות וגלגלים עם ציורים, שעושות הרבה מאוד כסף בכל רגע. בין המהמרים שפוקדים את הקזינו השכונתי, ישנם קציני משטרה רבים, ובהם אף בכירים באגף החקירות; אנשי צבא, פקידים בעירייה ועובדי מדינה, דתיים וחילונים, ותלמידי ישיבה לצד עקרות בית שמגיעות להמר בשעות הבוקר, כשהבעל בעבודה והילדים בבית הספר.
הקזינו ליד הבית שלי פועל כחוק. יש לו רישיון הפעלה שעליו חתום ח"כ יאיר לפיד, בתקופתו כשר האוצר של מדינת ישראל. אגב, אותו לפיד אישר להפעיל לא רק את הקזינו שאני מדבר עליו, אלא עוד עשרות - ואולי מאות - בתי קזינו נוספים ברחבי הארץ. אז נכון, אין אורות ניאון מזמינים בחזית המבנה, אלא רק שלט של מפעל הפיס. אותו שלט שמופיע בשערי התיכון בעיר שבו לומד בני.
הקזינו השכונתי שהכשיר לפיד מממן למעשה את החינוך של השר בנט: הילד שלי וחבריו לא מהמרים, כי בבית שלנו לא מבלים בקזינו המקומי, וגם לא באלה שנמצאים בלאס וגאס, במקאו, בבורגס או בבוקרשט. את הכסף שלנו אנחנו מעדיפים לבזבז על דברים אחרים. אבל לפיד ובנט שוטפים לילדים האלה את המוח, ומעבירים להם מסר שהימורים זה דבר טוב, הרי מפעל הפיס בנה להם את בית הספר, את גן הילדים ואפילו מימן לשר הבריאות החרדי ליצמן את האמבולנסים של מד"א. וזה לא נגמר כאן, הרי ההימורים בקזינו השכונתי מימנו גם את מגרש הכדורגל בעיר שלנו, וגם את אלה בפתח תקווה, נתניה, כפר סבא, ואיפה לא.
בואו נשים את הדברים על השולחן - הימורים זה דבר רע, במיוחד כשהם זמינים בכל שכונה ופועלים ללא פיקוח, כאשר ילדים נחשפים להם באינטרנט, בטיול פסח ביוון או בחופשת סקי ברומניה. שמעתי את ההתנגדויות של ליצמן, בנט ולפיד להקמת קזינו באילת, וכל מה שנשאר לי לתהות הוא - נו, באמת. זה רציני? זה אמיתי, מה שיוצא להם מהפה? במה שונה הקזינו באילת מאלה שפועלים באופן חוקי לחלוטין ברחבי הארץ, מתחת לאף של כולנו? מדובר בצביעות פוליטית, מצד אנשים שמתנהלים ומנהלים את המדינה מכספי רווח של הימורים.
לכולנו ידוע מה היקף ההימורים הלא מפוקחים בישראל, מה הנזק שהם גורמים לחברה ולכלכלה הישראלית. ההתנהלות שלכם, שלושתכם, מזכירה לי אותן סבתות בשכונה שבה גדלתי. אלה שהפליגו בסיפורי שבח והלל על מצבן בפני אורחים מזדמנים, ונזהרו מלספר על המציאות העגומה האמיתית.
בשבוע שעבר ביקרתי באילת, כדי לברוח ליממה לשמש הקיצית. העיר הדרומית, עמוסת המלונות, נראתה כמו בית קברות ישן ומוזנח. ריקה מתיירים, מוזנחת וכבויה. בלי מסעדות שוקקות, בלי הופעות רוק או פופ, אלא תמונה של עיר פועלים קשישה שכאילו השלימה עם מצבה הסופני וממתינה בשקט וייאוש למותה. אילת כבר הבינה שהצביעות הפוליטית לא תאפשר לאיש להציל אותה מגורלה המר. הרי כספי הקזינו השכונתי שלי לא מנותבים להקים רכבת אליה, או תעלה מהים האדום לים המלח, וחלילה גם לא להקמת אוניברסיטה חדשה בערבה, בואכה אום רשרש. הצביעות תישאר, ואיתה גם המציאות העגומה שהסבתות תמיד ניסו להסתיר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.