דדש אתה גדול

התפטרותו/סילוקו של משה דדש מהמושבים הקדמיים באוטובוס של בית"ר אל תא הכבוד, לצד דוד פצע, היא הרגע הדרמטי ביותר בדברי ימי בית"ר ירושלים. יותר מעלייתו של מלמיליאן לבוגרים, יותר מהזכייה הראשונה בגביע ב-76' ואפילו יותר מהאליפות הראשונה, עשר שנים אחר-כך. יותר, גם, מעלייתו של נתניהו לשלטון ותחילת מסורת ההקפצות שלו בעיגול האמצע. דדש, אגב, היה שם בכל הפעמים. התפטרותו של משה דדש היא לא רק סופה של תקופה במועדון הכדורגל "בית"ר ירושלים". במידה מסוימת, הסתלקותו היא מותה של "בית"ר ירושלים", כפי שאנו מכירים אותה. בקרוב הלידה מחדש, בגוף אחר ובנשמת אף שונה לחלוטין.

דיברו הרבה על הברדק הלוגיסטי בבית"ר, על אימפריית החאפ-לאפ, על שיטות המשא ומתן של "יהיה בסדר, אחי, מילה של דדש". לא עזרו ההכחשות הרפות שמפיות נייר לא שימשו בסיס לחוזה עם כוכב העל של הקבוצה, איש לא האמין גם כשדדש אמר שיש הנהלה בבית"ר. הייתה הנהלה בבית"ר והיא הורכבה ממשה דדש ומחשבון העו"ש שבסניף דיסקונט בטלביה. משם יצאה תורה ושם נקבעו הלכי הרוח של הקומץ בכל עונה נתונה של כדורגל בצהוב ובשחור. דדש ניהל את הבאסטה כמו שלוני מנהל את סוני, ביד רמה, בתרבות ניהול פרטית, ושאף אחד לא יקשקש בביצים. ההבדלים היחידים ביניהם היו תמיד בהיקף אוצר המילים.

כמובן שמשה דדש שייך לדור האתמול של המנהלים בספורט הישראלי ובכדורגל הישראלי בפרט. כמובן שלדדש היה קשה למצוא את עצמו בעולם בו תזרים המזומנים של "חברת הניהול" של גד זאבי נמדד בעשרות מיליוני שקלים ועמוק יותר מהכיס הפרטי שלו. הכיס של דדש - לא הלב - לא היה הפעם עמוק מספיק. גביר חדש הגיע לעיירה, וכשהכסף מדבר, גם דדש יידום. לפעמים, הדרך היחידה להציל ספינה, היא לזרוק את הקפיטן לים.

כנראה שהגורל אירוני יותר מכל רשימה בנושא "תרבות ניהול בכדורגל", ומה הולם יותר מכך ששני פקידים קטנים עשו למוכתר של בית"ר בית-ספר לקראת הסוף. בתחילה זה היה קובי מארץ הבן-גורים שעשה לו את הזובור הראשון בקריירה, בדרך ליס-מניות תחת סוכת המזומנים של זאבי, ולקינוח, איזה רבינוביץ' רואה חשבון ממס-הכנסה עשה את משה הגדול כזה קטן. סעיפים, מסמכים, ניירות, חקירת פקיד שומה ממשלתי. עזוב אותך מהם מויש, ברוך שפטרנו.

דדש, כמו נתח גבינה עסיסי ראה איך כל העכברים נוגסים בו מהצד. עכברים שלא היו כאן בכלל, כשהוא חבץ אותה ושמר עליה מפני החתולים. אבל הם הכינו לו מוות איטי, גסיסה בייסורי השפלה. "כרסום בכוח ובמעד", קוראים לזה. ת"ס תס"ח במשרד של אבידן, הילדה של זאבי על הראש, הם כמעט הצליחו להפוך אותו ל"יקיר בית"ר", או "נשיא המועדון", או משהו. ודדש, כשכבר כמעט היה מאוחר מדי הבין שככה זה לא יכול להימשך. הייתה תקופה יפה, זה נכון. אבל הכדור הוא עגול והוא מתגלגל במדרון. עוד כמה שנים יבוא דור שלא ידע את יצחק ג'אנו, את ימק"א, את חנן אזולאי. יבוא דור שיקנה מנויים ל"טדי" דרך האינטרנט, וייסע לאוסטנד לסיבוב השני בגביע אופ"א במטוס חכור של "באלקן איירווייס". משה יקירי, מר דדש, עדיף ככה. עזוב אותך מאלה. אלה לא יודעים מי זו בית"ר האמיתית. אבל גם אתה מבין שככה זה לא היה יכול להימשך. היית מוכרח ללכת, מר דדש, גם בשבילך, גם בשביל בית"ר וגם בשביל שהצדק ייראה. אין מה לעשות, היית מוכרח לשלם על חטאי העבר.

אני זוכר איזה ביקור בירושלים, ומרצדס שחורה נעצרה לידי ברמזור. איש עב בשר השעין את מרפקו על אדן החלון. מעשן סיגריה. "טיים" ארוך. חולצה לבנה, שני כפתורים פתוחים עד מפתח הלב. החלון מלוא אורכו למטה. זה היה דדש. לרגע התרגשתי. בכל זאת, משה דדש, בצבעים טבעיים. דדש קלט את המבט המנסה לא להראות פלצני שלי והרים את היד לנגב זיעה מהמצח. השרשר רקד לו על פרק היד. הולך רגל צעק ברמזור, "דדש אתה גדול!" דדש חייך ונתן בי מבט של "מה אני יכול לעשות? לא ביקשתי להיות משה דדש". האור התחלף לירוק. המרצדס ניתקה מגע.

"דדש אתה גדול!" קראתי גם אני. ולא ידעתי אם הוא שמע. אבל ידעתי בלב שעם כל הגועל נפש, עם כל המפיות והגינויים הרפים לקומץ, עם כל היחס המשפיל לאורי, ההסתכלות מגבוה על יוסי מזרחי ועל נוימן, ריצוף הזהב שהוכן לאוחנה בדרכו לאדונות בנעלי לק, ההזדהות הפוליטית הבלתי נסבלת וחוסר היכולת למעשים עם אמירה חברתית ותרבותית, משה דדש היה גדול. לא הגדול מכולם. לא בלתי נשכח. אבל משה דדש שייך לגזע הנפילים, לדור שהכדורגל הישראלי נתן לו הרבה פחות משקיבל ממנו, ורק בגלל זה, ובגלל שהעולם מורכב מגוונים אינסופיים של אפור, למשה דדש מגיעה קריאת "דדש, אתה גדול!" אחרונה מכל הלב.