ביום רביעי האחרון, בנאומו במליאת הכנסת, אמר ראש הממשלה כי קביעת חברי מפלגת העבודה בוועידת המפלגה בשבוע שעבר, שלא ניתן לממש את פתרון שתי המדינות לשני עמים במצב הנוכחי, היא למעשה התעוררות מאוחרת שלהם אל המציאות במזרח התיכון. "אתם האחרונים לזהות את המציאות", הטיח בהם נתניהו.
האם בוז'י ומפלגת העבודה התעוררו אל המציאות? עושה רושם שלא ממש. בנאום התגובה שלו חזר הרצוג על אותם טיעונים נושנים והאשים את ראש הממשלה בכך שהוא "לא זז ולא יוזם", בהמשך דבריו אמר: "אני מסרב לקבל את הקביעה שאומרת על חרבך תחייה... אסור בשום פנים ואופן למנהיג לקבל את הקביעה הזו... אתה אומר לעצמך לא ייתכן שלא ניתן לשנות את המצב, ככה לא פועלת מנהיגות, אני קובע שחזון שתי המדינות הוא החזון היחיד שישמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". הרצוג אף מגדיל לעשות, שלא כמנהג השמאל, ולא מפיל את האשמה על נתניהו בלבד, אלא קובע שגם אבו מאזן "פוחד לזוז". בהמשך הדברים, פנה אל חברי הכנסת מן הימין ואמר: "כל אזרח בישראל מרגיש שהמצב רק מתדרדר ואין לכם שום פתרון".
לאור הדברים הללו, ניתן להסיק שלא רק שהרצוג לא "התעורר", אלא הוא מתעקש להתקבע עוד ועוד בעמדות ובתפישות שבינן ובין המציאות כיום בעולם ובמזרח התיכון בפרט אין הרבה.
תפישת עולם שלא מתכתבת עם ההיסטוריה
מהו אותו קבעון של מושג "הפתרון"? מדוע מתעקשים בשמאל לנופף שוב ושוב בדגל זה? בדבריו, חוזר הרצוג שוב ושוב על המלים "אסור לקבל", "מסרב לקבל", "לא ייתכן שלא ניתן", מלים אלו אינן מעידות על ראייה נכוחה ומשלימה עם המציאות. להפך: הן משקפות תפישת עולם שבה המציאות נקבעת על פי רצונו ומשאלת ליבו של האינדיבידואל. לפי גישה זו, ברצונו של היחיד לא להשלים, או לסרב להכיר במצב, משתנה גם המציאות מאליה. אם למשל, המציאות בשטח מראה כי פינוי חבל עזה באופן חד-צדדי , גרם לנזקים עצומים וגבה קורבנות אדם רבים, התשובה לכך ברורה, פשוט לסרב להכיר בכך, ולהמשיך לחתור לקיומו של אותו חזון שהביא לכך מלכתחילה.
כל עוד תתקרא חתירה זאת בשם "פתרון", אין בכך שום דופי. הבעיה אצל הרצוג מתעוררת אך ורק כאשר לא מציגים "פתרון", מהו אותו פתרון? ומה עלולות להיות השלכותיו ההרסניות? כל אלה שוליים לעומת האידיאל הרואה בהצגת פתרון כלשהו כחשובה יותר מן התוצאות שיביא בפועל. לא מפליא אם כן, "שתכנית ההפרדות" של הרצוג, שאושרה השבוע פה אחד בוועידת העבודה כוללת את הרעיון להעברת שטחי A לשליטת הרשות באופן חד צדדי.
תפישת עולם זו, שהרצוג כמובן אינו היחיד שמחזיק בה, אינה מתכתבת לא עם ההיסטוריה וודאי שלא עם המציאות של המזרח התיכון. שורשי רעיונות אלה, מקורם בתרבות המערבית- אירופית המודרנית, ובמיוחד בהסכמים שנחתמו בין המעצמות לאחר שתי מלחמות העולם, אז הוחלט על חלוקת גבולות ואזורי השפעה במסגרת וועידות פסגה שסיכומן היה חתימה על ניירות המהווים אסמכתא להשגת פתרון. הסכמים אלו (שאת חלק מתוצאותיהם אנו רואים היום בהתפוררות הגבולות במדינות סביבנו), המשיכו להוות מודל לפתרון סכסוכים נכון, ולמנהיגות ראויה. דרך זו ליישוב מחלוקות ודאי שאינה בלתי ראויה, אך ההתבוננות בה כאידיאל שאין בלתו, הנה בלתי אפשרית נוכח המצב בשטח.
האמונה כי ישנו בהכרח פתרון מלאכותי ובר יישום לכל בעיה ולכל קונפליקט, היא מנת חלקו של האדם המודרני ומונעת במידה רבה מן התאוצה הטכנולוגית סביבנו. התחושה כי לכל בעיה ניתן למצוא פתרון, לכל מכאוב של הנפש יש פתרון כימי, עבור כל מגבלה ניתן להמציא אפליקציה, כל יישום שעבד עליו הקלח ניתן לשדרוג ולכל מחלה ניתן בדרך זו או אחרת לספק מזור, השתרשו במחשבה המערבית. ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בדבריו של הרצוג, הדורש שוב ושוב פתרון, משל היה הסכסוך עם המוסלמים "באג" פתאומי בתוכנה שיש להציג ללקוח פתרון ישים עבורו בפגישת הסקייפ הקרובה.
גישה זו, הרואה באדם עליון על המציאות והזמן, מנוגדת אגב בתכלית לתפישה המוסלמית. שכן פירושה של המילה "אסלאם" הוא כניעה, כניעה בפני אללה ובפני רצונו.
מסביבנו, הופכים בזה אחר זה, הסכמים שנחתמו וגבולות שחולקו לבלתי רלוונטיים במהירות מסחררת, רק ביום חמישי האחרון פורסמו נתונים לפיהם מספר קורבנות האדם במלחמת העדות והדת בסוריה, קרוב לחצי מיליון. זוהי אותה סוריה, שפתרון מיוחל מולה היה כרוך במסירת הגולן למשטר אסד. ניתן לומר כי לכל הפחות, אפשר אולי להניח לחתירה העיוורת אחר פתרון באשר הוא פתרון. אין זה אומר כמובן, כי לעולם בשום קונסטלציה לא ניתן יהיה להגיע להסדרים הגיוניים יותר מאלה הקיימים כיום, מול הסונים ביהודה ושומרון. גם בכדי להיטיב עם מצבה של חלק משמעותי מן האוכלוסייה שם, שלדעתי לבו של אף אזרח ישראלי לא יכול להיות שלם עמו, וכמובן גם לטובת אזרחי ישראל בטווח הרחוק.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.