ישנו וויכוח מוכר שמתנהל בין אקדמאים ודמויות מוכרות בעולם הישראלי בכל הקשור לנושא של מוסר בלחימה. אחת השאלות המעסיקות רבים, היא ערך חייהם של חיילי צה"ל, אל מול ערך חייהם של אזרחי האויב.
ישנם הטוענים (כמו פרופסור אסא כשר ועמוס ידלין) כי הזכות לביטחון של חיילי צה"ל עולה על ביטחונם של אזרחי האויב (יש סעיפים נוספים, אך זהו ההיקש המרכזי). המתנגדים לחשיבה זו (המזוהה בין השאר עם פרופסור מייקל וורצל ואבישי מרגלית), טוענים שאחת הבעיות בטענה של כשר וידלין, שמדובר במלחמה של לוחמים מול לא-לוחמים (כלומר אזרחים). אי לכך, לטענתם, זה כלל לא מובן מאליו, שביטחונם של חיילי צה"ל עולה על זה של אזרחי האויב.
ישנן מורכבויות נוספות בשיח הזה. ניתן להיכנס פה לשאלת הלוחמה בארגוני טרור והעובדה שמלחמה בטרוריסטים היא שונה ממלחמה בצבא מסודר של מדינה. בנוסף, גם אזרחים לא-לוחמים לוקחים בעקיפין חלק בלחימה (ע"ע רייצ'ל קורי), אך לא לשם כך התכנסנו, אלא בכדי לדון בשאלת הזכויות והחובות שעלתה בשבוע האחרון בעקבות אמירתו המקוממת של רזי ברקאי ואמירתו של איימן עודה שלא היה מסוגל לבקר את חבריו לרשימה.
יש דבר כזה זכויות לאחר המוות?
ובכן איפה הקשר בין הדברים? אם נשים לרגע את הקשר הרגשי לחיילינו בצד, השיח בשבוע האחרון בנוגע להשוואה שערך רזי ברקאי בין משפחות גולדין ושאול למשפחות של מחבלים-רוצחים פלסטינים היה מקומם, אך לא רק ברמה הרגשית-לאומית. הוא גם היה שגוי מיסודו ברמה השכלתנית וחלקו נעוץ בוויכוח המתואר לעיל.
אם יורשה לי להסתמך על תפיסתם של כשר וידלין ולהרחיבה ללחימה שבין לוחמים כביכול, הרי שברור מדוע ישנו הבדל בין החזקת גופות חיילים (שנהרגו בזמן הפסקת אש שהתקבלה על ידי שני הצדדים והופרה על ידי אחד מהם) להחזקת גופות רוצחים שמחליטים לעסוק בבוקר יום בהיר, בספורט של רצח יהודים רנדומלי. אם אנסה להקשות על עצמי ולאמץ את תפיסתם של המתנגדים לכשר וידלין, הרי שגם אז מתחזקת הדעה כי המקרים לא דומים. זאת מאחר ומדובר במחבלים ולא בלא-לוחמים, שרצחו אזרחים לא מעורבים בעת שגרה ולא בעת מבצע צבאי ולכן, רזי ברקאי טעה גם בהשוואת המקרים.
יתרה מכך. האמירה של איימן עודה מוקדם יותר השבוע כי קבורה היא זכות אדם בסיסית, מתמוססת אל מול זכות האדם הבסיסית והעליונה של הזכות לחיים וביטחון זכות שבשמה ניתן לגרוע מזכויות אחרות. כפי שהמעברים מיועדים לוויסות התנועה ומניעת מעבר בעת סכנה בכדי לשמור על ביטחון תושבי ישראל, כך גם החזקת גופות מחבלים הינה מוצדקת ומוסרית כאינטרס לשמירה על בטחון התושבים.
משמע דרישתו של השר ארדן כי הקבורה תיערך בפורום מצומצם ולא תהפוך למפגן תמיכה בטרור, היא לא רק לגיטימית, אלא נכונה בכל היבט מוסרי של שמירה על הזכות לחיים ובטחון. תמיד יכולה להיווצר התנגשות בין זכויות, אך במקרה הזה לא קיימת התנגשות כזו, משום שכאן הזכויות מפנות לרגע את מקומן לחובות. זוהי לא זכותה של מדינה להגן על תושביה - זוהי חובתה.
האם יש דבר כזה זכויות לאחר המוות? לעניות דעתי כן. המקרה של מאי פלג שהתאבדה וביקשה שגופתה תישרף היא דוגמה טובה. על אף ההתנגדות של בני משפחתה לבקשתה האחרונה של פלג, קיבל בית המשפט את צוואתה וקבע כי יש לממש את זכותה להיפרד מן העולם כפי שפירטה בצוואתה. אך אם זכותה לקבורתה או מותה היו פוגעים בזכות לביטחון של האחר, לא בטוח שצוואתה הייתה מתממשת.
במקרה של גופות המחבלים, המקרה הוא די פשוט. אין עוררין על כך שגופותיהם ייקברו (גם פה יכולה להישאל השאלה מדוע מדינת ישראל מלכתחילה מחזירה גופות לקבורה, אך זה כבר דיון אחר). השאלה היא כיצד. מי שרצח יהודים, לא זכאי להילולות שיכשירו את הרוצח הבא ויפגעו זכות לביטחון. מי שבמותו קידש את המוות של עצמו ושל האחר בעיני תומכיו, לא יכול לקבל את הפריווילגיה של קבורה על פי בקשתך. הרצחת וגם ירשת?
ישראל אף יכולה ואולי צריכה, לדרוש קבורת גופות או החזרת גופות אל מול החזרה של גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין זכרם לברכה. חייהם של חיילי מדינת ישראל שמגנים עלינו עולים בערכם על חייהם של מחבלים (וגם של לא-לוחמים). הדר ואורון הגנו עליי ועל איימן עודה באותה מידה. אולי כדאי שעודה יפעל למען החזרת גופותיהם, אם הקבורה היא כה מקודשת בעיניו. אם לא, יועיל נא בטובו עודה לגשת לספר האזרחות הקרוב לביתו ולהבין את שיח זכויות האדם לא רק כשזה נוח למטרתו הפוליטית. זו לא רק זכותו, אלא חובתו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.