"זאת מחלה בלי תרופה": הצצה נדירה למאבקם הקשה של המכורים לסמים

"לא הייתי מסוגלת לאסוף את הילד בלי לעשן קודם. פה אין זמן, אין ספייס, יש לפעמים ויכוחים, את חייבת לוותר על עצמך". חוקים נוקשים, נתק מהמשפחה, יצר בוער, סדר יום גדוש וניסיון להתגבר על טראומות עבר. ביקור במרכזי הגמילה חושף את הקשיים בדרך לחיים חדשים

  • סמים
  • גמילה
יעל געתון
כתבת: יעל געתון, צילום: יותם רונן, עריכה: שניר דבוש, מתן חדד ואביב אירגז

כל הדעות הקדומות מתבטלות ברגע שכף הרגל דורכת בתוך מרכז הגמילה. המראות אסתטיים ונעימים לעין, המטופלים מארחים מופלאים ועדינים, ובין קירות המוסד לא פוגשים בישראל האחרת. למעשה בין קירות מרכז הגמילה ובתוך הסיפורים פוגשים בעיקר את עצמך, הדהוד לא פשוט לחיי היום יום של כולנו; בבואה של הריק קיומי, של הדיכאונות, של בדידות מודרנית שמנסה ללא הרף לקבל מענה בסמטאות החשוכות ביותר של הנפש. מרכזי הגמילה מפגישים את הזר הנקלע לרגע למקום עם המאוויים הכי כמוסים, פשוטים, רגילים ויומיומיים לאהבה, הכרה, קבלה, ומשמעות, עד כי נדמה שכולנו מכורים.

הביקור במרכז הגמילה, גם זה הקצר ביותר, מצליח למוסס את דוק הרתיעה. זו אינה הזדהות עם המרואיין, זה גם לא הרצון לסייע, אלא זו בעיקר ההבנה העמוקה שההתמכרות במידה כזו או אחרת היא מגפה של האדם המודרני, שספק אם מצליחה שלא לגעת בשלב כזה או אחר בחיים של כולנו. של רובנו. לפחות עד העונג הבא.

"יש לך קריזים, ברגע שאתה רוצה לעשן ואין לך מה לעשן, אתה תהפוך את העולם, גם בכסף האחרון שלך במקום לקנות אוכל, תלך ותקנה את זה", מספרת לירון, הנמצאת בתהליך גמילה, על עברה כמכורה לסמים. "אני עצמאית, אני מחזיקה בית, יש לי אוטו, אני די מסודרת כלכלית. באתי לפה, אתה פתאום במקום כזה סגור, יש מלא בנות מכל מיני רבדים, כל אחד הוא גם משהו אחר, הגילאים שונים. רגע שבירה? 14 בנות בערך אוכלות כל הזמן ביחד, ארבע בחדר, את נכנסת לשירותים, מלא בחורות דופקות לך, הן גם רוצות להיכנס, במקלחת ואין לך זמן, באיזשהו מקום את נשברת, את צריכה את הספייס שלך, את הזמן שלך. היה לי כאן ריב, יש פה אינטריגות מדי פעם עם הבנות, ויכוחים, לפעמים את חושבת שכאילו, את חייבת כל הזמן לוותר על עצמך, כאילו יש פה עוד הרבה בנות. זאתי חוטפת לך את הכוס כי היא באה לפניך, את הסוכר - לא נשאר לך לפעמים. דברים שאני לא רגילה אליהם". החיים כמכור לסמים הם חיים קשים, החיים במרכז הגמילה והדרך שעוברים המכורים כדי לבנות לעצמם לחיים חדשים, קשים לא פחות.

עוד בוואלה! NEWS

ומה נעשה אם מעכשיו תמיד נהיה לבד בבית עם הזום?

לכתבה המלאה
"את בכלא הפרטי שלך, הסגור שלך, ושום דבר לא מעניין אותך". לירון, נגמלת במכון "דרך אריאלה" (צילום: יותם רונן)

קהילת הנשים, דרך אריאלה, חיפה

לירון חוזרת ומכנה את שעברה, היא "רצח משולש". פעם אחת המוות הפיזי, אחריו המוות הנפשי, ובסוף, זו הנפגעת שהורגת את עצמה, "רוצחת", כלשונה, מדי יום את מה שנשאר בתוכה. את עצמה היא הרגה עם הסמים

סמטאות שכונת הדר החיפאית. בתי קפה, פאבים, עשן סיגריות מפינת הרחוב, אדי אלכוהול וריח רחוק של טוסט גבינה. כלפי חוץ אין סימן או שלט. רק כתובת על פתק ותוכנת ניווט שמתריעה על היעד המתקרב. 16 נשים מתגוררת בבניין בן שלוש הקומות. החדרים מסודרים, המיטות עשויות, ובמטבח נבחש תבשיל עשיר וריחני. לירון אחראית המטבח, ששמה כמו כל שמות המטופלים בכתבה בדוי, משאירה הוראות הפעלה ועולה לקומה האחרונה.

היא בשנות השלושים לחייה, גרושה ואם לנער מתבגר. היא מתיישבת בסלון הקומה, ולפניה שולחן אירוח עשיר: עוגות שוקולד קרם, עוגות שמנת, חיתוכי פירות, עיצוב שלא היה מבייש בופה של בית מלון מהוקצע. "אנחנו הכנו הכול, בשבילכם", היא מחייכת ולשולחן מצטרף עוד מגש עמוס עוגות.

הסיפור של לירון, זה שהיא בחרה לחשוף בפנינו, אינו קורע לב. הוא פשוט בכרוניקה שהוא מתאר, עד כי נדמה שהסיפור הזה חי אצל כולנו. לירון היא בת למשפחה נורמטיבית, אישה עצמאית ומתפקדת בעלת עבודה מכניסה וחיים עסוקים. שורש הסיפור שלה, כמו כמעט של כל הנשים בבית, מתחיל בפגיעה מינית בגיל צעיר, עליה היא מבקשת לא לספר, היא לא רוצה להזכיר.

כמעט כל הנשים בדרך אריאלה נתנו הסכמתן להתראיין, ובשל קוצר הזמן הן החליטו ביניהן לקיים הגרלה, ולבחור מי תספר את הסיפור. מי תשלח את המסר האישי שלה לכל שומע. לירון נבחרה, נרגשת מול המצלמה, מעט נבוכה מהמעמד, מבקשת רגע לעצור את הראיון, ולהתמקד במסר. היא רוצה להגיד שאם ניתנת לה במה לומר את דבריה, היא תסביר שהפגיעה, כך היא חוזרת ומכנה את שעברה, היא "רצח משולש". פעם אחת המוות הפיזי, אחריו המוות הנפשי, ובסוף, זו הנפגעת שהורגת את עצמה, "רוצחת", כלשונה, מדי יום את מה שנשאר בתוכה. את עצמה היא הרגה עם הסמים.

היא עישנה פעם ראשונה ג'וינט בגיל 14, אבל רק בגיל 28 העישון הפך אינטנסיבי. "חשיש מריחואנה, אלכוהול, מתי שאין את זה, אני לוקחת את זה", היא מתארת פרקטיקה יום יומית. "חצי יום הייתי מכורה לעבודה, ובחצי השני עם הסמים שלי", היא מספרת בחופשיות. "הייתי מכורה לכל מה שמשנה את מצב הרוח, הייתי חייבת. אחרת לא הייתי מתפקדת, לא הייתי יכולה לקום בבוקר אם לא הייתי מעשנת, לא הייתי יכולה ללכת לקופת חולים, לא הייתי יכולה לאסוף את הילד שלי, לא הייתי יכולה לתפקד, לא הייתי מסוגלת לתפקד".

בינתיים היא הסתירה מהמשפחה שלה, מהילד שלה, מהסובבים אותה את ההרגלים שרכשה. עם הזמן החלה מסתגרת, ומאבדת עניין בסובבים אותה. שוקעת לדיכאונות, ביקשה להיות לבד, סירבה למפגשים חברתיים. "את בכלא הפרטי שלך, הסגור שלך, ושום דבר לא מעניין אותך".

שורש הסיפור של לירון, כמו כמעט של כל הנשים בבית, מתחיל בפגיעה מינית בגיל צעיר (צילום: יותם רונן)

רגע השפל לא איחר לבוא. משאזל מלאי הסמים, היא החלה להשתמש בכדורים פסיכיאטרים. "התחלתי להריח אותם", היא בוחרת במילים עדינות, "ובשלב הזה כבר לא רציתי לחיות, לא הבנתי למה באתי לפה, לא ראיתי שום דבר טוב". הניסיונות עם הכדורים הובילו אותה להתמוטטות פיזית. היא מצאה עצמה בבית חולים ולא הצליחה לזכור כיצד הגיעה לשם ומדוע, "ואז הבנתי שזהו". מכאן זה היה עבורה להילחם או למות. מרכזי הגמילה של עמותת "הדרך" מבוססים על שיטת 12 הצעדים. המטופלים עוברים במהלך היום קבוצות למידה, תהליכי עומק ורוחב העומדים במרכז המתודה הטיפולית.

המטופלים מגיעים ל"דרך" אחרי שלושה שבועות לפחות בהם היו נקיים. מרביתם נעזרו בשרותי האשפוזית, יחידות גמילה באשפוז שנמצאות תחת אחריות משרד הבריאות. לאחר מכן המטופל יכול להשתבץ לאחד מ-13 מרכזי הגמילה הפנימייתיים בארץ, תחת אחריות משרד הרווחה. בכל שנה פונים לשירותי הרווחה 12 אלף איש ואישה בבעיות התמכרות שונות, מתוכם כאלף יעזרו במוסדות הפנימייתיים של המשרד. המרכזים השונים נבדלים זה מזה הן ברמה המגזרית והן בשיטת הטיפול. כך למשל קהילת רטורנו ליד ירושלים משרתת בעיקר את המגזר החרדי-דתי, וכחלק משיגרת היום יום המטופל עומדת האמונה והתפילה. מרכז הגמילה אילנות למשל משלב בתוכו גם מרכז גמילה לפגועי נפש, לצד קבוצות לקהילת מבוגרים.

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

אל מרכזי הגמילה מגיעים חלק מהמטופלים בצו בית משפט, כחלופה למאסר, אחרים מגיעים עצמאית. מי שבחר בתהליך הגמילה אינו מוחזק בכח ובכל רגע רשאי לוותר ולעזוב. אבל זה המבקש להתמודד עם הבחירה עד הסוף, מתחייב לתקופה של בין ארבעה חודשים לשנה, וכפוף לכללים נוקשים: עליו להיפרד מהמכשיר הסלולרי שלו, מהרשתות החברתיות, מעיתונים ותקשורת. אחת לכמה ימים, בהתאם לכל מוסד, הוא זכאי לשיחת טלפון קצרה, וכן לזמן קצוב לצפייה בטלוויזיה. כל מטופל מקבל עד 15 סיגריות, כשחל איסור להשאיל סיגריות אם סיימת את הקצבה. עיקר ההתמודדות במרכז אינה ההתמכרות הפיזית, אלא התהליך הנפשי, שינוי אורחות החיים, והקבלה המחודשת של הנפש הפצועה, הדרוסה, החבולה.

"בדרך כלל הטיפול בנשים מורכב יותר", מסבירה גלית פטשניק, מנהלת המסגרות הפנימיתיות של עמותת הדרך. ב"הדרך" מטופלים כ-60 גברים ו-16 נשים מדי שנה. "כמעט כל סיפור התמכרות של אישה מתחיל בפגיעה מינית, וכמעט לכל אישה יש משפחה שהשאירה מאחוריה, ילדים אותם היא רוצה וצריכה לראות". הסטטיסטיקה אינה לטובת הנשים והמספרים אינם מעודדים. רק אחת מבין עשר נשים שמסיימות את תהליך הגמילה, אם יצליחו להתמיד בו לאורך זמן, מצליחות להיגמל. לעומתן, אצל הגברים סיכויי ההצלחה מעט גבוהים יותר. "זו מחלה חשוכת מרפא", פטשניק מסכמת.

עיקר ההתמודדות במרכז אינה ההתמכרות הפיזית, אלא התהליך הנפשי (צילום: יותם רונן)

מלכישוע

למתבונן מבחוץ סדר היום נשמע אינטנסיבי, גדוש ועמוס, אולי עמוס מדי. "כאשר אדם מכניס לסדר היום שלו זמן לאוכל ולניקיון, הוא יוצר לעצמו גבולות, ואלו לא היו לו קודם לכן"

הנופים החורפיים מהגלבוע מרהיבים. בין שיפולי ההר, לאחר נסיעה לא קצרה מתחבא מוסד הגמילה המרווח. 300 מטופלות ומטופלים בגילאים שונים, בני נוער, צעירים ומבוגרים, מרקעים מגוונים נעזרים מדי שנה בשירותי המוסד. הסיור במקום מתחיל בסדנת הפסיפס. קבוצת בני נוער ממתינה מחוץ לחדר ובפנים מדריכת האומנות, חופית ספקטור, מארגנת את המקום. בחלל הסדנה מפוזרים חפצי אומנות שיצרו המטופלים. כדים ומראות, שולחנות וספסלים. כל מטופל מקבל לוח אבן גולמי, שובר אותו לחתיכות קטנות, צבעוניות ופרועות ומרכיב אותן מחדש ליצירת אומנות. מעין אנלוגיה לנפש המכורה, שמבקשת לקבל צורה חדשה. "העבודה כאן בפסיפס, מכניסה לסדר, בזמן, ביום ובמחשבות", אומרת ספקטור, "לכל מטופל יש רובד בריא, ופה אנחנו עובדים על הרובד הזה, שיהיה הבסיס לטיפול, לעבודה עם הקשיים והחולשות".

סדר יומם של המטופלים נוקשה. ברבע לשש ההשכמה, לאחריה ניתנים 45 דקות להתארגן ולהתקלח, ובשש וחצי ארוחת הבוקר אליה כולם מחויבים להגיע. אחרי כן ניתנת שעה לניקיון וסדר, "הם חייבים לסדר את המיטה, חייבים לסדר את הסביבה שלהם". מסבירה מנכ"לית מלכישוע ד"ר אתי גונן. "כאשר אדם מכניס לסדר היום שלו זמן לאוכל ולניקיון, הוא יוצר לעצמו גבולות, ואלו לא היו לו קודם לכן".

במהלך היום יינתן להם זמן למפגש בוקר, וזמן קצר חופשי. אחריו הם ילכו ללימודים או לעבודה, ולהכשרות מקצועיות. כל אחד מקבל לוח זמנים שונה המותאם לו אישית, לשלב בו הוא נמצא. בעוד שבדרך כלל סדר היום מבוסס על תהליך הלמידה הרגשי/נפשי, כאן המטופל מתייצב לעבודה ולהכשרות המקצועיות. בשעות אחר הצהריים הם יחולקו לקבוצות עם המדריך, שם יתקיים התהליך המשמעותי. בערב שוב יהיה זמן חופשי, שבדרך כלל מתמלא במהירות על ידי תורניות ושאר מטלות. "בעשר וחצי כיבוי אורות", גונן מסכמת. למתבונן מבחוץ סדר היום נשמע אינטנסיבי, גדוש ועמוס, אולי עמוס מדי, "אבל בסופו של דבר, לכולנו החיים די אינטנסיביים, לא כך?", מחזירה גונן בשאלה. ובמחשבה שנייה, הלוואי ולכולנו היה בסדר היום זמן לשתף בהלכות הנפש איש מקצוע, זמן לשיחה עם חברים, וזמן לנוח.

"לכל מטופל יש רובד בריא, ופה אנחנו עובדים על הרובד הזה" (צילום: יותם רונן)

השבילים במלכישוע מסודרים להפליא ומסביבם משובצים עבודות אומנות ופינות נוי. גונן מתגאה במטופלים שיצרו הכול במו ידיהם. הנוכחות העיתונאית זרה לה, והיא מבקשת להרחיק את המצלמה מהמטופלים. בכל רגע בו עובר מטופל סמוך למצלמה, היא נדרכת, מגוננת ומבקשת להפסיק לצלם.

התחנה הבאה היא חדר המוזיקה. "חבל שאתם לא יכולים לשמוע אותם", היא משתפת. גונן כבר 15 שנה בתפקיד, וממרום שנות עבודתה פגשה לא מעט סיפורים. כשהיא נשאלת על הרגע המרגש ביותר היא מתקשה לבחור. "כל יום יש סיפורים מרגשים", היא מעקשת. ובכל זאת כשנשאלת שוב היא מספרת על איש הייטק, מנכ"ל חברה גדולה ומצליחה, המעסיק צעירים ממלכישוע, שסיימו את תקופת השיקום ומתגוררים בהוסטלים לתקופת המעבר.

"בערב הפרידה מאחד הצעירים שסיים את התקופה בהוסטל, כל הצוות המטפל הגיע, וגם אותו מנכ"ל הייטק". היא נזכרת כיצד ישב בין הצעירים וסיפר על עצמו, "אני לא מעסיק את בוגרי מלכישוע רק מתוך נדיבות", הוא אמר לצעירים הסקרנים, "אלא מתוך רצון להישאר מחובר, לזכור מאיפה הגעתי ולא לשכוח את העבר שלי". הקהל היה המום. נודע להם שבדיוק כמוהם, גם אותו מנכ"ל מצליח היה פעם נער מכור שנעזר בתכנית הגמילה של מלכישוע. גונן מספרת את הסיפור בהתרגשות. בסיום דבריה, כדי לא לקפח איש, היא שופעת בסיפורים נוספים, מבקשת להזכיר את כולם, את הנער הראשון שהתגייס לצבא, את הצעירים שרכשו מקצוע מכובד ומועסקים במקומות נחשקים.

"הקושי להיכנס לפה היה בהתנקות מהמשפחה, מחיי היום יום". ערן, נגמל במכון גמילה "הדרך" (צילום: יותם רונן)

קהילת הגברים "הדרך", צומת עילבון

"הפתרון היחיד הוא להחלים יחד עם חברים שמכורים, להאמין בכוח גדול ממני, להיות ביחד, רק ככה ביחד זה עובד"

בחדר רחב ידיים ממתינים ארבעה גברים בגילאים שונים. הם ביקשו לספר את הסיפור של הדרך, את הסיפור שלהם, הסכימו להיחשף לתקשורת. בכל מקום ברחבי החדר מופיעות המילים של תפילת השלווה. הארבעה מחזיקים ידיים וספק שרים ספק מדקלמים את התפילה. כל בוקר נפתח במילים האלה, שחוזרות כמה פעמים במהלך היום, בלב ובקול רם.

"רק ביחד זה עובד", מסביר ערן מטופל בסוף שנות הארבעים לחייו. הוא איש משפחה, נשוי ולו שלושה ילדים, ומחזיק בתפקיד ניהולי בכיר. השנים האחרונות עברו עליו בלחצים גדולים. הוא מספר שהכל היה בסדר כלפי חוץ, "אבל איכשהו דברים השתבשו, והרגשתי ריקניות מסוימת", כשיצא לבלות בסופי שבוע עם החבר'ה הוצע לו לנסות קריסטל מת'. "זה התחיל מלחץ חברתי", הוא מודה. ולאט לאט ההרפתקה החברתית הזו הפכה להתמכרות. "לצערי זו מחלה שאין לה תרופה, הפתרון היחיד הוא להחלים יחד עם חברים שמכורים, להאמין בכוח גדול ממני, להיות ביחד, רק ככה ביחד זה עובד", הוא חוזר על המילים.

לאחר חודש של גמילה באשפוזית הוא נכנס לתכנית של ארבעה חודשים בקהילת הגברים של הדרך, ובמהרה בחר להישאר לתכנית המלאה, לכל תשעת החודשים. "הקושי להיכנס לפה היה בהתנקות מהמשפחה, מחיי היום יום, שהייתי רגיל אליהם". הוא מספר שהרגע בו קשה לו יותר מכל הוא בדרך כלל בארוחת השבת. "במהלך הארוחה כל אחד מברך בשבת שלום את בני המשפחה שלו שבבית, ואז נזכרים בהם וחושבים עליהם, ומבינים שאנחנו פה והם שם".

לצד הרגע הזה הוא מתאר שיש גם הרבה מאוד שמחה בשהות במקום, כחלק מקבוצה. במוצאי שבת כשמזג האוויר יפה, הם יושבים בחוץ, ברחבה המסודרת, נהנים מעוגות וקפה "ואחד החבר'ה ממש טוב בחיקויים, ומצחיק את כולנו". הוא מחייך "אחר כך יש מוזיקה וכולם קמים לרקוד".

בעוד כארבעה וחצי חודשים הוא ישוב לביתו, לשגרת חייו אותה עזב בכאב גדול, מתוך משבר. "אני אשנה את החיים, אהיה יותר עם המשפחה והילדים, אחיה בענווה, בצניעות, ואשתתף בפגישות NA", הוא מתאר את שעתיד לקרות. מפגשי ה-NA (Narcotics Anonymous, מכורים לסמים אנונימיים) מתקיימים בכל מיני מקומות בארץ, פעם פעמיים ואף יותר בשבוע. "נפגשים ביחד, חברותא כזו של מכורים, משתפים איך עובר היום, איך עוברים החיים בלי שימוש בסמים". כשנשאל מה הכי יחסר לו, הוא אינו מהסס, "להיות יחד עם החבר'ה, והארוחות המשובחות". ולמרות החבר'ה והארוחות, כל מכור רוצה להשאיר את החיים האלה מאחוריו, להשתקם, להתגבר על קשיים רבים ועצומים, ולבנות חיים חדשים מחוץ למרכזי הגמילה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully