פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: מה כל כך רע ב"שיימינג" עיתונאי?

      פנייה של נשים לעיתונות לגבי הטרדות מיניות של אישי ציבור ופרסום העדויות בתקשורת היא פרקטיקה ראויה ולגיטימית. היא עדיין כזו, גם לאחר סגירת התיק במשטרה

      דעה: מה כל כך רע ב"שיימינג" עיתונאי?
      כתיבה ועריכה: הילה קובו, צילום: ארכיון, שלומי יוסף, חטיבת דובר המשטרה, תחקיר: אסתי סדקה, מעצב גרפי: אביחי ברוך, עריכת וידאו: מאיה בן ניסן

      בווידאו: וואלה, הבנתי: חקירה פלילית של הטרדות מיניות

      במהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום שישי האחרון דנו בהרחבה בשאלה מדוע נשים מעדיפות לפנות לעיתונות עם עדויות על הטרדות מיניות כנגד גבר מפורסם, במקום לגשת למשטרה, זאת בעקבות התחקיר המקיף שפורסם בוואלה!NEWS על משה איבגי. כתב המשפט גיא פלג, הצביע על עשרות עדויות שהגיעו לעיתונאים מידי נשים כנגד עמנואל רוזן, ינון מגל וסילבן שלום, אך הזכיר כי אף אחת מהן לא השתכללה לתלונה רשמית ברשויות המוסמכות, וטען כי מדובר במצב מעוות. דפנה ליאל הכתבת בכנסת, הזכירה בתגובה – הזכירה וצדקה – כי המוטיבציה העיקרית של "המתלוננות" הייתה פרישה של השלושה מהחיים הציבוריים, כפי שקרה בעקבות הפרסומים, אולם גם היא סיכמה ש"חשוב שהטיפול בסוגיות האלה יהיה בידי המשטרה".

      ואני אומרת: רגע, רגע. עצרו את הסוסים. תחזרו שנייה אחורה. אם המוטיבציה העיקרית של "המתלוננות" הייתה פרישה של אדם מפורסם מתפקידו הציבורי בעקבות התנהגות שאינה הולמת את התפקיד – (והאדם אכן פרש ביוזמתו), מדוע, מבחינה ציבורית, עדיין צריך לערב כאן "בכוח" את המשטרה? למה הדיון הפלילי, וסכנת המאסר של מושאי העדויות, הם חזות הכל, ובלעדיהם עדויות של נשים הן לא "הדבר האמיתי" וסובלות מחוסר אמינות?

      הסיבה הראשונה לכך שהמשפט הפלילי, בסוגיות של הטרדה מינית, אינו חזות הכול ולא צריך להיות כזה, היא המובן מאליו: לא כל "הטרדה" היא "פלילית". נשים "מוטרדות" ומקבלות התייחסויות באשר למיניותן כל הזמן, כעניין שבשגרה. לא תמיד מדובר בהטרדות שנופלות בגדרי החוק, או כאלה שיגיעו אי פעם לבתי המשפט: נהג משאית שקורא לעברנו רק כדי שנסובב את הראש והוא יוכל "להתרשם"; בוס שסתם מחבק ומפגין חום כלפי עובדות צעירות, ללא קשר למקצועיותן, אבל לא כלפי עובדים; טאלנט טלוויזיוני מזדקן שמבקש בצחוק ממאפרת להתיישב על ברכיו; הצעות מיניות של גבר נשוי לנשים בסביבתו.

      שגיא בן נון על התפתחות בפרשת משה איבגי (מערכת וואלה! NEWS)
      מדוע נשים מעדיפות לפנות לעיתונות במקום לגשת למשטרה? משה איבגי (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

      רק בשבוע שעבר הגיע אחד מחבריו של משה איבגי לאולפן וואלה!NEWS לדבר בזכות חברו, ובין השאר טען כי היום כבר אי אפשר לדעת מה אפשר לומר לנשים. והנה, ההקלטה הסתיימה, עובדת צעירה נכנסה לאולפן, נקרא לה שירה, החבר של איבגי פנה אליה: "איך קוראים לך? שירה?" ואז פנה לגבר אחר באולפן ואומר לו בקול רם ובנוכחותה: "אז לא הייתי אומר עכשיו מה דעתי על שירה".

      נעשתה תלונה? עשו ועדת חקירה? הגישו כתב אישום? זה לא אומר שזה לא היה פטרוני וגועלי. ההתנהגויות האלה אינן פליליות, ולמרות זאת הן צריכות להיפסק.

      סיבה נוספת לכך שנשים לא פונות למשטרה נעוצה בתפיסה המוטעית לפיה פנייה למוסדות החוק משמעותה בהכרח השגת צדק, קבלת התמונה המלאה, חרטה של הנאשם ושקט נפשי עבורה מכאן והלאה. ברוב המקרים, ההיפך הוא הנכון.

      מה אישה רוצה

      מעדויות הנשים בפרשות המין השונות שהתפוצצו לאחרונה, עולה כי כאשר אישה סוף-סוף מספרת סיפור אישי על גבר מפורסם, על התנהגותו הבוטה-משפילה-סקסיסטית-מטרידה-בוגדת באשתו (מחקו את המיותר), היא מונעת ממספר מוטיבציות. אחת מהן היא כנראה חוסר היכולת לסבול ולהכיל את הפער הזה בין המידע שידוע רק לה או למעטות ולמעטים - לבין תדמיתו הנקייה, הערכית, המשפחתית של האדם המוכר בציבור. הדבר בא לידי ביטוי בפרשת חבר הכנסת ינון מגל על רקע השתייכותו למפלגה דתית, ועל רקע חברותו בוועדה למעמד האישה. גם פרשת עמנואל רוזן התפוצצה רק לאחר שמונה להגיש את מהדורת שישי של ערוץ 10. היה אז מי שדיבר/ה על האירוניה המתפרצת כשרוזן ידבר על כתבה העוסקת בזכויות נשים.

      מוטיבציה נוספת לעדויות של נשים, מלבד תחושת הפגיעה, היא שמושא הביקורת יבין "מה עשה" ויחדל מהתנהגויות דומות בעתיד. כאן בדיוק נכנסת העיתונות, שתפקידה להוציא דברים אל אור השמש המחטא, ועשויה לספק מענה לשתי המוטיבציות של המתלוננות.

      אחת הטענות של מתנגדי השיימינג היא שמדובר בכלי לא שוויוני ולכן מסוכן. אישה יכולה לפנות לתקשורת, באופן אנונימי, מבלי שהיא נחשפת, ללא עימות, ללא עורכת דין, ללא עדות בפני שופט/ת מקצועי/ת ו"להרוס חיים של בן אדם". זו טענה צינית משום שחוסר השוויון בפרשות האלה זועק לשמיים, דווקא לטובת ה"מטריד". בכולן מדובר בגבר מפורסם, עתיר חברים ומעריצים קרובים ונאמנים, מבוסס כלכלית, ולצדו אישה נבגדת שעומדת איתנה לצד בעלה במקרה הטוב, או שולחת מסרים מאיימים על המתלוננות במקרה הפחות טוב (נאמנות פומבית שלא מתרחשת כשהאישה היא הבוגדת והגבר הנבגד). הגבר הזה הטריד אישה מוחלשת יותר, בתחילת הקריירה שלה, תוך ניצול הפער הזה וחשש האישה מפגיעה בקריירה שלה.

      פנייה לעיתונות, שאין במסגרתה בזבוז משאבים כספיים והסעד הניתן בה מהיר יותר, מאזנת במידה רבה את חוסר השוויון הזה. מובן מאליו שהמעשה הזה אינו טיול בפארק למתלוננות. היא כרוכה בהתחבטויות ובייסורי נפש, ומספיק לקרוא טוקבק או שניים כדי לראות את משב הרוח הצונן בלשון המעטה שהן מקבלות מחלקים בציבור.

      לטענה על "משפט שדה" גם אין אחיזה רבה במציאות. למרות התדמית השטחית והנמהרת של העיתונות, את ה"שיימינג" הזה היא עושה על פי רוב באחריות. לא נצטט מכל פוסט עלום וחשוד ברשת חברתית, תמיד נבקש תגובה ממושא הטענות, נקפיד לשמור על איזון ומתן במה לעורכי דינו ולמקורביו, לא ניגרר אחרי שמועות ונפרסם רק כשבידנו עדויות מוצקות ממקור ראשון. אפשר לטעון שבעבר התקשורת הייתה זהירה מדי: התנהלותו של משה קצב, סילבן שלום ועמנואל רוזן הרי היו ידועות בתעשייה במשך שנים ולמרות זאת הקפידו "בכבודם".

      עמנואל רוזן בסיום יום חקירות ביחידה הארצי לחקירות הונאה. להב 433 בלוד. יולי 2013 (דרור עינב)
      הקפידו "בכבודם". עמנואל רוזן (צילום: דרור עינב)

      העדות הטובה ביותר לכך היא שהפרסומים על הפרשות המיניות האחרונות לא היו, בלשון המעטה, מופרכים מן היסוד. בחלק מהמקרים הם כלל לא הוכחשו על ידי מושאי הביקורת, כאמור בכל המקרים האחרונים הם הובילו לפרישה יזומה מהחיים הציבוריים. אחת המרואיינות בכתבה באולפן שישי שטענה כנגד השפיטה בידי התקשורת אמרה ש"היא הייתה רוצה לדעת באמת מה היה בפרשות האלה". נו באמת, כמה עדויות על גבר מפורסם ונשוי שנכנס לשירותים עם נשים, וכמה פרישות שלו מתפקידו הציבורי בעקבות גל הפרסומים את צריכה - כדי לדעת מה בדיוק היה שם?

      והאמת היא, שעיתונות עושה כל הזמן את ה"שיימינג" הזה. לאחר שמנהל בכיר ברמי לוי תקשורת, סיפר בפייסבוק על שיטות העבודה השנויות במחלוקות של מלך הקמעונאות ומדליק המשואה בעבר וטענותיו צוטטו בהרחבה בכלי התקשורת, לא נעשה כלל דיון ציבורי על "השיימינג הנורא" שנעשה לאיש העסקים, מקורבי לוי לא הזהירו מפני "גל טרור" של עובדים ממורמרים לשעבר וכתבי כלכלה לא הפכו בשאלה מדוע המנהל בחר לכתוב את הדברים ברשת חברתית ולא פנה למשטרה או הגיש תלונה למועצה הישראלית לצרכנות.

      כשאנחנו קוראים ידיעות על כך שפוליטיקאי אמריקני שמרן, נשוי ומתנגד לנישואי גייז שלח תמונות חושפניות לאישה שאינה אשתו או, רחמנא ליצלן, לגבר אחר – נגיב ככל הנראה בעניין רב ובצקצוקים על צביעותו וזיופו, ולא בזעם על החדירה לפרטיותו.

      רק כשזה מתקרב אלינו, כשמדובר על טענות של נשים ישראליות בדבר התנהגויות בעייתיות לכאורה של גברים ישראלים מפורסמים, פתאום עולות זעקות כנגד הטרור הפמיניסטי המאכל בכל פינה.

      ובכל זאת, תתלוננו

      ברור שיש בעיות בהתנהלות העיתונות. למשל, אם אמרנו שלא הכול פלילי (אבל עדיין ראוי לפרסום) אז לא צריך להפוך כל דבר לפלילי. לפעמים ציטוט עדותה של אישה מספיק מבלי לתת לו ניימינג משפטי. גם "ניפוח" פרשה בכלי תקשורת מסוים בגלל תחרות עם כלי תקשורת אחר לא רק פוגעת בגבר המדובר, אלא רוכבת בציניות על גב המתלוננות. ועדיין, יתרונות הפרסומים "היוצאים אל אור השמש" חשובים לתיקון החברה ולמיגור תפיסות ארכאיות, ושווים לאין ערוך מחסרונותיהם.

      חשוב להדגיש: בחלק מהמקרים ההתנהגויות הפליליות עשויות לזעוק לשמיים, עוצמת הפגיעה בקורבן היא גדולה, מקומו של אדם בכלא וחייבים להגיש תלונה במשטרה (נו טוב, זה בעצם מה שליאל ופלג אמרו). המתלוננת הראשונה נגד איבגי היא אמיצה, והכוונה בדברים כאן אינה לרפות את ידיה או את ידיהן של אחרות. זה רק לא מבטל את תפקידה הלגיטימי של העיתונות בפרסום העדויות. זה גם לא אומר שאין ממש בדברים אם התיק נסגר, רק בגלל היעדר תלונה רשמית של אישה.

      חיסרון אחד בולט כן יש ל"שיימינג": הוא קצר מועד. הציבור אינו זוכר לאורך זמן. תשאלו את אייל גולן.

      מצד שני, חזרתם בעבר של חיים רמון ושל אריה דרעי לממשלה הוכיחו: בישראל, גם גיליון הרשעות פלילי הוא עלה נידף ברוח.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.