לילה היסטורי בניו המפשייר: היהודי שניצח – וזה שהפסיד

בבחירות המקדימות שנערכו אתמול (שלישי) במדינת ניו המפשייר, היה יהודי אחד שניצח בגדול - ויהודי אחר שספג מפלה. היהודי שניצח, ברני סנדרס, עשה זאת בראש ובראשונה משום שהעז לצאת נגד הקשר המושחת בין מיליארדרים ופוליטיקאים בציבוריות האמריקנית. היהודי השני, שלדון אדלסון, הפסיד דווקא בגלל המיאוס של הבוחרים מאותה תופעה בדיוק. בהמשך החודש, כשייערכו הבחירות במדינות דרום קרוליינה ונבאדה, הכול עוד עשוי להתהפך: המנצח יכול להפוך לאנקדוטה, והמפסיד אולי יהיה שוב על הסוס.

סנדרס קבע תקדים היסטורי. לראשונה בתולדות ארצות הברית, ניצח פוליטיקאי יהודי בהתמודדות מדינתית על הנהגתה של אחת משתי המפלגות הגדולות. הסוציאליסט בן ה-74 ממדינת ורמונט הקטנה, בן למהגרים ממזרח אירופה שגדל בברוקלין והתנדב בצעירותו בקיבוץ שער העמקים, הביס בקלפיות בניו המפשייר את הילרי קלינטון, מי שעד לפני חודשים בודדים נחשבה למנצחת הוודאית בהתמודדות הפנימית במפלגה הדמוקרטית.

עוד בוואלה! NEWS:
בהתאם לציפיות: ניצחון לסנדרס ולטראמפ בניו המפשייר
קלינטון מנסה לרכך את המכה בניו המפשייר; הרפובליקנים עוד נאבקים
ראש עיריית ניו יורק לשעבר: שוקל להתמודד לנשיאות

פרשנים רבים, שעד לא מזמן העריכו שאין לסנדרס שום סיכוי להציב אתגר אמיתי למכונה המשומנת של הקלינטונים, מסבירים כעת שהניצחון בניו המפשייר עדיין לא אומר שיש לסנדרס סיכוי אמיתי ברמה הלאומית. ניו המפשייר, כמו איווה, שבה הצליח סנדרס לחלץ תיקו מרשים, היא מדינה שבה יותר מ-90% מהאוכלוסיה היא לבנה. בסיס התמיכה של סנדרס הם ליברלים לבנים והוא יתקשה לגייס תמיכה במדינות הבאות שיצביעו בהמשך החודש, שבהן פחות מ-70% מהאוכלוסייה הם לבנים. המיעוטים צפויים לתמוך בקלינטון המוכרת והאהודה.

יש הרבה היגיון בהסבר הזה, אבל אחרי שני הישגים רצופים לסנדרס, במטה של הילרי קלינטון מתגלים סימני פאניקה, שמזכירים מאוד את התקלות שהתרחשו במטה הזה בשנת 2008, אז הפסידה קלינטון לסנאטור צעיר בשם ברק אובמה. דייוויד אקסלרוד, האסטרטג הפוליטי המוביל של אובמה באותה מערכת בחירות, פירסם שלשום ציוץ עוקצני במיוחד כלפי קלינטון: "כאשר אותן בעיות בדיוק מופיעות בשני קמפיינים, עם שני צוותים שונים, מתי מגיעה הנקודה שהמנהלים אומרים – אולי הבעיה היא אנחנו?".

אולם עם כל הכבוד לתקדים ההיסטורי של סנדרס, הדרמה הגדולה באמת התרחשה בזירה הרפובליקנית, והתחילה למעשה בשבוע שעבר, בבוקר שאחרי תוצאות ההצבעה באיווה, שבה סיים דונלד טראמפ, המיליארדר האקסצנטרי עם הפה הגדול, במקום השני. טראמפ הוביל לכל אורך החודשים האחרונים בסקרים הארציים, וגם ברבות מהמדינות שמצביעות מוקדם, אבל דווקא באיווה הוא התקשה לבסס אחיזה ברורה.

איווה היא מדינה עם שיעור גבוה של נוצרים אוונגליסטים, ציבור דתי מאוד שטראמפ – גרוש פעמיים, וחובב הימורים שתמך בעבר בהפלות – אינו בדיוק "כוס התה" שלו. לכן, העובדה שסיים שם במקום השני, בפיגור של כמה אלפי קולות בלבד אחרי טד קרוז האולטרה-שמרן, לא הייתה הפתעה גדולה כפי שציירו אותה כלי תקשורת רבים. אלא שהנרטיב התקשורתי השגוי, יצר למשך כמה ימים אשליה שהמועמדות שלו נמצאת בסכנת קריסה.

במקביל להגזמה בחומרת מצבו של טראמפ, התקשורת רוממה לגבהים בלתי-מציאותיים מועמד אחר: הסנאטור מרקו רוביו ממדינת פלורידה. רוביו סיים במקום השלישי באיווה, לא תוצאה שמועמדי עבר היו ממהרים להתגאות בה. אבל הממסד הרפובליקני, שחושש מאוד מטראמפ הבלתי-נשלט ועוד יותר מכך, מטד קרוז הקיצוני, העלה על נס את ה"הישג" של רוביו, שיש לו כביכול כל מה שצריך: הוא צעיר, נראה מצוין, היספני, ומייצג מדינה חשובה מאוד, שבלעדיה קשה מאוד לנצח בבחירות הכלליות.

רוביו הגיע ביום שבת לעימות הטלוויזיוני האחרון לפני ההצבעה בניו המפשייר, כאשר התקשורת כבר הכתירה אותו כמנצח, והסקרים החלו להראות את הפער בינו לבין טראמפ מצטמצם. אלא שדווקא אז, בעימות שרוביו היה צריך רק לשרוד בשלום, לא יותר, הוא הרס לעצמו במו ידיו את הסיכוי לנצח. ההופעה האיומה שלו, שבמהלכה דיקלם כמו רובוט את אותו משפט בדיוק ארבע פעמים, חיזקה את החשש שהיה למצביעים רבים לגביו, שהוא מעין "מועמד בובה" בשליחותם של אינטרסים חזקים וכסף גדול, ואין לו באמת עמדות עצמאיות ועמוד שדרה. קצת כמו האופן בו דמוקרטים רבים, בצד השני של המתרס, רואים את הילארי קלינטון.

ספק אם היו מי שחגגו את ההישג של רוביו באיווה יותר מאשר אנשי המיעוט הימני בקרב יהדות ארצות הברית. רוביו זכה עד כה לתמיכתם של כמה מיליונרים ומיליארדרים יהודים מובילים שאוהבים את עמדותיו בנושא המזרח התיכון – בעיקר ביטול הסכם הגרעין עם איראן ועמדה נוחה כלפי ישראל בנושא ההתנחלויות – והוא נחשב למועמד המוביל ב"פריימריז של שלדון אדלסון", התחרות על ארנקו של מיליאדר ההימורים מלאס וגאס, חברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעלי העיתון "ישראל היום". אדלסון השקיע בשנת 2012 יותר ממאה מיליון דולרים בניסיון להביא להבסת אובמה בבחירות, סכום חסר תקדים בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. בבחירות הקרובות, העריכו מומחים רבים, הוא התכוון לשים את מיטב כספו על רוביו.

רוביו זכה למאמר מערכת תומך ונלהב מטעם ה"לאס וגאס ריוויו ג'ורנל", עיתון גדול שאדלסון רכש לאחרונה, ושהעורך הראשי שלו התפטר מתפקידו זמן קצר לאחר מכן. במקביל, בשלוחה הישראלית, "ישראל היום", זכה רוביו לסיקור מחמיא ואוהד במשך חודשים. אם כל זה לא מספיק, הגיעה הצהרת תמיכה של יו"ר "ידידי הליכוד בארצות הברית", פיל רוזן, הנחשב מקורב לאדלסון. אמנם אדלסון ורעייתו תרמו סכום צנוע של כמה אלפי דולרים דווקא לקמפיין המתחרה של טד קרוז, אבל קרובי משפחתם תרמו לרוביו.

התמיכה המסתמנת של אדלסון ברוביו נבעה משתי סיבות. ראשית, טד קרוז אמנם ימני יותר מרוביו בנושא הישראלי-פלסטיני ובכלל, אבל הוא גם נתפס כקיצוני מדי בנושאים חברתיים, ולכן כמי שסיכוייו לנצח את הדמוקרטים בבחירות הכלליות נמוכים. שנית, שלושת המועמדים המתונים יותר מקרוז ומרוביו אינם נתפסים כ"פרו-ישראלים" מספיק בעיני אדלסון ושותפיו.

ג'ב בוש איבד את הסיכוי לזכות בתמיכתו של אדלסון אחרי שהתברר ששרי החוץ לשעבר קונדליסה רייס וג'יימס בייקר, ש"העזו" לבקר את ישראל בנושא ההתנחלויות, מייעצים לקמפיין שלו. ג'ון קייסיק, מושל אוהיו המתון, ביצע מעשה בלתי-נתפס כאשר אמר שההבטחות של קרוז ורוביו "לבטל את הסכם הגרעין עם איראן ביום הראשון שלהם בתפקיד", הן פופוליסטיות וחסרות אחריות. לגבי כריסטי, הוא ספג נזיפה מאדלסון כבר לפני כמה שנים, כאשר כינה את הגדה המערבית "השטחים הכבושים" ולא "יהודה ושומרון".

לגבי טראמפ, אין בכלל מה לדבר. הימין היהודי בארה"ב מתייחס אליו בחשדנות מהולה בשנאה. טראמפ אמנם הצטלם בשנת 2013 לתשדיר תמיכה בנתניהו, אבל הוא נתפס בקרב אוהדי נתניהו באמריקה כמי שאין לו מחויבות רגשית אמיתית לישראל. כאשר הופיע לפני כמה חודשים באירוע של "הקואליציה היהודית-רפובליקנית", אירגון שאדלסון הוא התורם המרכזי שלו, התגרה טראמפ בקהל והכריז – "אתם לא אוהבים אותי כי אני מסרב לקחת את הכסף שלכם".

בניגוד לשאר המועמדים שהופיעו באירוע, הוא סירב להתחייב שישנה את המדיניות האמריקנית הוותיקה של אי-הכרה בירושלים כבירת ישראל. כאשר נשאל מה בכוונתו לעשות בנושא הישראלי-פלסטיני, הוא השיב שינסה לגייס את ניסיונו מעולם העסקים, כדי להקדם הסכם שלום – ורמז שהאחריות העיקרית להשגת הסכם כזה מוטלת על ישראל.

בתוך התמונה הזו, רוביו נתפס כהימור האולטמטיבי עבור אדלסון ושותפיו האידיאולוגיים: גם מתאים לסטנדרטים הימניים ביותר בנושא הישראלי, וגם יכול לנצח בבחירות הכלליות. על הרקע הזה נוצר פרץ ההתלהבות המוגזם מהגעתו למקום השלישי באיווה. הפרשן הרפובליקני הבכיר ויליאם קריסטול, שעומד גם בראש אירגון הימין היהודי "ועד החירום למען ישראל", צייץ בהתלהבות את התחזית הבאה בחשבון הטוויטר שלו: "ניו המפשייר בעוד חמישה ימים: רוביו 25%, קרוז 22%, טראמפ 19%". לא ברור בדיוק על מה התחזית הזו הייתה מבוססת, אבל לא מעט אנשים העריכו, עד ההתרסקות של רוביו בעימות הטלוויזיוני, שזה פחות או יותר מה שיקרה.

כל זה היה טוב ויפה, עד שהגיעו תוצאות ההצבעה בניו המפשייר, מדינה שגם ב-2012 וגם ב-2008 העניקו בוחריה את הניצחון לאיש שהפך לבסוף למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות - מיט רומני וג'ון מקיין. טראמפ ניצח בגדול. האיש הבלתי-צפוי והבלתי-ניתן לשליטה, שעד כה לא לקח כסף מאף תורם "פרו-ישראלי" ידוע, הוא נכון להבוקר, המועמד המוביל להנהגת המפלגה הרפובליקנית. אם זה לא גרוע מספיק, הרי שרוביו סיים הרחק מאחוריו, בלי להוות בכלל תחרות.

במקום השני סיים ג'ון קייסיק, הרפובליקני המתון ביותר במערכת הבחירות הנוכחית, זה שאפילו העיתון הליברלי "ניו יורק טיימס" קבע כי הוא ראוי להיות נשיא. ההישג הזה יאפשר לקייסיק "לקחת אוויר" ולהתכונן להצבעה במדינות גדולות, כגון פלורידה וניו יורק, שבהן יש למועמד מתון מסוגו סיכוי טוב לפרוץ קדימה. ג'ב בוש, שאנשי רוביו העריכו בשחצנות עד לפני 48 שעות שיפרוש מהמרוץ אחרי ניו המפשייר, יצא מחוזק ממדינה זו, אחרי מאבק צמוד מול רוביו וקרוז על המקום השלישי. בוש ורוביו השיגו שניהם אחוז דו ספרתי של מצביעים, מה שמהווה עבורם הישג מספיק כדי לטפוח על השכם ולהמשיך הלאה במרוץ.

המדינה הבאה שבה תתקיים הצבעה רפובליקנית, קרוליינה הדרומית, היא טריטוריה מוכרת ונעימה עבור שניהם: קרוז צפוי לזכות לתמיכה רבה בקרב הקהל השמרני-דתי במדינה, ואילו בוש יתבסס על תמיכתו של הסנאטור הוותיק והפופולארי מטעם מדינה זו, לינזי גראהם. בנוסף, הוא צפוי להשתמש לראשונה מאז החל הקמפיין באחיו, הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש, שזוכה לאהדה רבה בקרוליינה. רוביו, לעומת זאת, יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לתקן את הנזקים שגרמה לו ניו המפשייר, והבעיה מבחינתו היא שקרוליינה הדרומית אינה המדינה האידיאלית לכך.

מי שצפוי להרוויח מההפסד של רוביו הוא קרוז. הסנאטור מטקסס, נציג תנועת "מסיבת התה" השמרנית, נחל עד כה הצלחה מרשימה מאוד בגיוס כספים, כמו גם בהקמת מטות בחירות במדינות הבאות בהן תתקיים הצבעה. אם אדלסון יחליט לוותר על רוביו ולהעביר את תמיכתו הנדיבה מאוד אל קרוז, הדבר עשוי לעצב באופן סופי את המירוץ הרפובליקני כהתמודדות דו ראשית בינו לבין טראמפ. המועמדים המתונים יותר, כגון קייסיק ובוש, ימשיכו לחוג סביב שני אלה, בתקווה שנס כלשהו יגרום להם לזכות במועמדות, אבל הסיכוי שזה יקרה אינו גבוה.

סנדרס ואדלסון הם לא היהודים היחידים שהתוצאות אמש בניו המפשייר עשויות להתברר כדרמטיות עבורם. ברקע נמצא גם ראש העיר לשעבר של ניו יורק, מייקל בלומברג. שלשום הוא הודיע, אחרי שבועות של חרושת שמועות, כי הוא שוקל להתמודד על הנשיאות כמועמד עצמאי. במהלך הקריירה הפוליטית שלו, בלומברג היה חבר בשתי המפלגות, והוא נתפס כיום כרפובליקני מתון מהסוג שהולך ונעלם: תומך בנישואי הומואים ולסביות, מתנגד לחלוקת רובים בחנויות מכולת, אוהד את ישראל אבל מסרב לצאת נגד הסכם הגרעין.

בלומברג מאמין שמועמדות שלו תצליח לסחוף אחריה עשרות מיליוני אמריקנים שמסתכלים בחרדה על ההקצנה הפוליטית בשתי המפלגות, ויעדיפו להצביע למועמד שקול, אחראי ו"דו מפלגתי". אולם כניסה שלו למירוץ תהפוך למציאות אך ורק אם המגמה הנוכחית – ניצחונות של סנדרס הסוציאליסט, קרוז הארכי-שמרן וטראמפ הפופוליסט – תמשיך ותתחזק.

אם מרקו רוביו יוציא את עצמו מהקבר – והוא פוליטיקאי מוכשר שבהחלט מסוגל לכך, או לחילופין, הילארי קלינטון תרסק את סנדרס במדינות הדרום, לבלומברג לא תהיה סיבה אמיתית להפשיל שרוולים. אבל יש סיכוי לא רע שיקרה בדיוק ההיפך. לכן, לכל המכורים והמתמכרים, שיעקבו בדריכות בשבועות הקרובים אחרי כל בדל סקר מקרוליינה הדרומית, נבאדה ומדינות נוספות, כדאי לפזול מדי פעם גם לכיוון מנהטן. אולי דווקא משם תצא הבשורה.