מתחילת גל הטרור הנוכחי נרשמו 1,378 פיגועים, למעט יידויי אבנים רבים מספור. 331 פצועים ו-31 נרצחים נמנו נכון ליום רביעי, כשאל המניין נוספה הדר כהן, לוחמת מג"ב בת 19 שנדקרה למוות בפיגוע בשער שכם. זהו הסבב השלישי של התקוממות עממית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית מאז מלחמת ששת הימים. הגל האחרון, לו קדמו שתי אינתיפאדות, מתגלה כשונה באופיו לעומת הסבבים הקודמים. בעוד שהאינתיפאדה השנייה אופיינה בעיקר בפיגועי התאבדות רבי נפגעים עם מטעני חבלה, האינתיפאדה הראשונה והנוכחית דומות יותר, אך עדיין שונות.
האלוף עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, טען לפני כשבועיים בכנס השנתי של ה-Inss שכבר ניתן לקרוא לגל הטרור הנוכחי אינתיפאדה. "מה שמאפיין אינתיפאדה זו סדרה של אירועים ולא מעשה טרור בודד, שהיא עממית וציבור רחב נוטל בה חלק והיא מוכוונת במידה מסוימת. בתחילת האירועים לא היה ברור עד כמה זה רחב, אבל אחרי מאה ימים של דקירות ודריסות, לא נראה שיש סוף הנראה לעין. זו אינתיפאדה".
"אפשר להתייחס להסתה ברשתות כהכוונה לא מנהיגותית, אבל היא כן קיימת בשונה מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה. נכון שהיא לא רחבה ואלימה כמו הקודמות, היום לא יוצאים להפגנות אלא כותבים בפייסבוק, אבל מספר האירועים ואופיים מצטרפים להגדרה הזו".
במלאת ארבעה חודשים לאינתיפאדת הבודדים, ביקשנו לחזור אל ימי ההתקוממות העממית הראשונה כדי לנסות לתאר את קווי הדמיון והשוני בין אז והיום.
מתחילת אינתיפאדת הבודדים נרשמו 137 אירועי השלכת מטען או רימון מאולתרים, 17 פיגועי דריסה, 61 פיגועי דקירה, 50 אירועי ירי ו - 1,111 אירועי השלכת בקבוקי תבערה ביהודה, שומרון וירושלים בעיקר. בנוסף, נרשמו מספר נמוך יחסית של אירועי ירי תלול מסלול לכיוון ישראל. יידוי אבנים הם, כאמור, רבים מספור. לפחות 15 אירועים ביום, כשרובם המוחלט מסתיימים ללא נפגעים. מספר הנפגעים עומד על 331 פצועים. מתוכם 31 הרוגים 27 פצועים באורח קשה, 8 באורח בינוני עד קשה, 46 באורח בינוני, 11 קל עד בינוני ו-209 פצועים באורח קל. בנוסף, טיפלו צוותי מד"א ביותר מ-106 נפגעי חרדה. מהצד הפלסטיני, לעומת זאת, נהרגו עד סוף אוקטובר בלבד 47 פלסטינים, ועשרות נפצעו במהלך הפרות הסדר ביהודה ושומרון בידי חיילי צה"ל ושוטרים.
לצורך ההשוואה, בארבעת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, שעל פי המקובל החלה ב-9 בדצמבר 1987, עיקר הפעילות מהצד הפלסטיני נותבה ליידויי אבנים לעבר כוחות הביטחון במרכזי הכפרים והערים הפלסטיניות, וכן לעבר מתנחלים בצירי התנועה שעוברים בפאתי הכפרים והערים הללו. בחודש הראשון נרשמו 22 הרוגים פלסטיניים בידי כוחות הביטחון. במהלך אותה שנה נרשמו 289 הרוגים.
מספר אירועים משמעותיים הובילו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. בחודש מאי 1987, נעלם רמי חבה, ילד בן 8 שנמצא מאוחר יותר במערה ליד הישוב אלון מורה לאחר שראשו רוצץ באבנים. חודש לפני כן נזרק בקבוק תבערה לעבר רכבם של משפחת מוזס מאלפי מנשה. עפרה האם נשרפה למוות, בנה טל מת מפצעיו מספר ימים לאחר מכן. שאר בני המשפחה נפצעו. אבל האירוע שככל הנראה השפיע ביותר התרחש יום לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בו נהרגו ארבעה פועלים פלסטיניים לאחר שמשאית ישראלית התנגשה בשתי מוניות פלסטיניות באזור מחסום ארז. עבור הפלסטינים היה זה פיגוע נקם בעקבות רצח שלמה סקל, שנדקר יומיים קודם לכן בשוק המרכזי בעזה. הפיגועים וניסיונות הפיגוע הנוספים שגם כן התרחשו באותם חודשים רק תרמו לחימום האווירה.
מי שזוכר את המציאות שמעבר לנתונים הוא בני קצובר, שהיה ראש המעוצה האזורית שומרון באותן השנים, ומתאר את התחושות הקשות. "היו אירועים גם קודם אבל כשזה הגיע בצורה שיטתית, קבועה ורחבה זה היה סיפור אחר. מידי יום אתה נקלע בפאתי כפרים וערים במציאות של עשרות שעורבים לך בצד הדרך ורוגמים אותך באבנים, זה משבש את היום יום בצורה מאוד משמעותית. אתה לא יכול להתעמת עם עשרות פורעים, רק מעטים יעזו לירות באוויר".
לדבריו, גם שר הביטחון דאז, יצחק רבין, התקשה להתמודד עם המצב. "באחת הפגישות שלנו הוא ביקש מאתנו לדבר עם שר המשפטים ולומר לו שבצורה כזו לא ניתן יהיה להתמודד ולנצח את הטרור. הפרקליטות עוד נתנה הוראה להחרים את הנשקים והתייצבה לצד הפורעים הערבים וזו הייתה מבוכה לא מבוטלת". בנוסף זכורה אמירתו המפורסמת של רבין, "לשבור להם את הידיים והרגליים", שייצגה את הלך הרוח בעם, אך לא השפיעה כלל על מערכת המשפט והתקשורת.
למרות קצב האירועים המהיר והנרצחים הרבים באינתיפאדה הנוכחית, יש הבדל מהותי בין אז והיום. "ההבדל הכי בולט הוא שהיישובים היום הם הרבה יותר חזקים", אומר קצובר. "יישוב שחטף אז רצח מנה 40 משפחות, היום היישובים מבוססים בהרבה. מרקם החיים הרבה יותר חזק, ויכולת העמידה הרבה יותר טובה מהתקופה ההיא. היום זה פחות בשיח הציבורי, למרות שיש לא מעט קורבנות, בגלל הצלחת כוחות הביטחון לסכל ניסיונות פיגוע או אירועים שנגמרים בפציעה קלה. באותם ימים, כמעט כל אחד נתקל בזה בעצמו, בכל נסיעה. היום אתה פחות פוגש אישית את התושבים אלא רק דרך התקשורת או משיחה עם חברים ושכנים".
משה שלונסקי, מרצה בחוג לתקשורת במכללת עמק יזרעאל ומי ששימש ככתב הצבאי של הערוץ הראשון בימי האינתיפאדה הראשונה, מכנה את המצב הנוכחי 'אינתיפיאדת המיואשים'. "היא שונה מהאיניפתיאדה הראשונה לא רק בהיקף האירועים ובכמות האנשים שהשתתפו בה, אלא גם בציפיות. בזמנו, לפלסטינים הייתה תחושה של תנועת שחרור, תחושה שהם עושים מהלך. מאות אלפים יצאו לרחובות כי הם חשבו והאמינו שבקצה תקום מדינה פלסטינית. כולם היו בתוך זה. היום זו אינתיפיאדה של מיואשים שלא מאמינים שתקום מדינה, הם מבינים שלא יצא מזה שום דבר, אין להם ציפיות מהמהלך ומאבו מאזן. זו אינתפיאדה של מיואשים שעושים פעולות בשביל הכבוד העצמי שלהם, לוקחים קצת רעיונות מדאעש, קצת מאחרים".
בשונה מידלין ושלונסקי, קצובר סבור שהאלמנטים המהותיים של אינתיפאדה עדיין חסרים. "האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות רחבה של הציבור הערבי, כיום הסיפור שונה. מדובר בקבוצה דתית, קיצונית ופרימיטיבית שניזונה מגורמי הסתה רבים, ויחד עם זאת לא מצליחה להשפיע על הציבור הערבי הרחב".
גם מערכת הביטחון מתייחסת לאירועים מהחודשים האחרונים כגל טרור, ולא כאינתיפאדה. לדברי קצובר, מדובר בעניין טקטי. "טקטית זה נכון לדעתי כי ברגע שזה יקבל ביטוי רחב ועממי זה יכול להשפיע על עוד ועוד ערבים להצטרף וזה בוודאי לא משהו שאנחנו רוצים שיקרה". קולות נוספים טוענים כי מערכת הביטחון מתעקשים לא לקרוא לגל הנוכחי אינתיפאדה כדי שהדבר לא יחייב לצאת למבצע רחב. ידלין לא מקבל את הטיעון הזה. "לדעתי זו לא הסיבה כיוון שאין טעם לצאת למבצע כמו חומת מגן. זה כמו לתת תרופה למחלה מסוימת, בזמן שחולה סובל ממחלה אחרת לגמרי. ככלל, צה"ל ערוך בצורה שונה ממה שהיה ערוך לפני פרוץ גל הטרור הנוכחי, ולערכתי אין פתרון מערכתי שיוכל לטפל בסוגיית הרשתות החברתיות והחלטה של בודדים לצאת לפיגוע. יש חשש שהמצב הזה ימשך עד שלא תשתנה האווירה בצד הפלסטיני ועד שמשפחות המחבלים לא יעשו מאמצים לעצור את המפגעים הבודדים".
פרופסור הילל פרישמן, ממרכז בגין סאדאת לעניינים אסטרטגיים, מוסיף שעניין ההמונים מהותי מאוד. "באינתיפאדה הראשונה, האירועים היו המוניים. עשרות הפרות סדר מידי יום בהשתתפות של מאות אנשים, במיוחד בשנה הראשונה. היום זה לא המוני בכלל. אם משווים את כלל המשתתפים בהפרות הסדר בגל הנוכחי, זה יכול להשתוות ליומיים של הפרות סדר באינתיפאדה הראשונה, שבזמנו השתתפו בהן עשרות אלפי פלסטינים".
בראייתו, אנחנו לקראת סיום האינתיפאדה הנוכחית, בעיקר בזכות פעילות כוחות הביטחון. "אנו רואים שעוצמת הפיגועים ירדה. שלושים אנשים נהרגו בגל הזה, 13 מהם בעשרים הימים הראשונים, וכל השאר בהמשך. זו ירידה של כ-70 אחוז. בנוסף, באינתיפאדה השנייה הפלסטינים הצליחו להוציא מתוכם כמאתיים מחבלים מתאבדים. בגל הנוכחי, אנו רואים לא מעט שנעשות בכוונה כדי להיעצר ולא להתאבד. על פי מה שאני רואה, אנו מתקרבים לכמות האנשים המוכנים למות וזה לדעתי הגבול, מעבר לזה הם לא יכולים להוציא".
בנוסף, מציין פרישמן כי באותם ימים הרשות הפלסטינית עוד לא הייתה קיימת באופן רשמי. "הרשות הפלסטינית כיום פעילה בשטח והיא מעוניינת בעיקר באירועי טרור שמתרחשים בירושלים ובחברון, היכן שהאוכלוסייה מעורבת. באזורים אחרים הטרור הוא בעצימות נמוכה בהרבה. היא גם מקפידה שלא תהיה זליגה של אנשיה להפגנות או לפיגועים, דבר שנשמר די בקפדנות. אמנם בארבעת החודשים האחרונים היו מעורבים שניים מכוחות הביטחון הפלסטיניים, אבל זה טיפה בים לעומת האינתיפאדה השנייה. ככלל, החמאס ואנשי הג'יהאד האסלאמי די מדוכאים ונרדפים על ידי ישראל בלילות ועל ידי הרשות בימים, וזה מה שמונע את הגלישה של הגל הזה, שמובל על ידי בודדים".
לגבי מעורבות הרשות כיום, אומר ידלין כי "בזמנו, אש"ף הצטרף למחאת ההמונים והפעיל אותה מתוניס. כיום, הרשות בשטח משחקת משחק כפול. מצד אחד איננה רוצה בהתפרצות אלימה רחבה כמו בימי האינתיפאדה הראשונה, אבל נוח לה שהסוגיה הפלסטינית נמצאת על סדר היום על ידי פעולות טרור מהסוג שאנחנו רואים היום, באינתיפאדה הנוכחית. הרשות בוודאי לא מוכנה לפעולות של החמאס, פעולות שמסכנות גם אותה, אך אין לנקות אותה מההסתה המאסיבית, הטעונה בשקריים שהמחבלים מחוסלים, בעוד שהם מנוטרלים לאחר שמבצעים או מנסים לבצע פיגועים".
המחבלים הבודדים אולי החליפו את ההתקוממויות ההמוניות, פיגועי הדריסה והדקירה באו במקום האוטובסים הבוערים. אך דבר אחד לא השתנה: הנוכחות הישראלית בגדה, בשילוב עם הסתה וקיצוניות איסלמית, ממשיכים להוות קוקטייל נפיץ. כל עוד מצב זה יימשך, יתכן שנידרש למצוא בהמשך שם חדש -לאינתיפאדה הרביעית.
