היום אולי קשה להבין זאת, אך בשיא כוחו, בחודש יוני 1953, העז הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי, להגדיר את הפרופסור חתן פרס נובל אלברט איינשטיין, כ"אויבה של אמריקה". איינשטיין הרהיב עוז באותם ימים, יצא נגד מקארתי וקרא "לכל האנשים הנדרשים להתייצב בפני 'האינקוויזיציה של הקונגרס' כי יסרבו למסור עדות אפילו אם הדבר יעמיד אותם בסכנת מאסר". דברים אלו נכתבו במכתב ששלח המדען המפורסם לוויליאם פראואנגלאס, מורה במדרשה ניו-יורקית, שסירב להעיד בפני ועדת המשנה לענייני ביטחון פנימי של הסנאט האמריקאי, ובשל כך אוים כי יפוטר מעבודתו.
אותם ימים אפלים של רדיפת אלו שהוגדרו בארצות הברית כקומוניסטים, נחשבים ימים קשים לדמוקרטיה האמריקאית. תקופה אפלה שארכה ארבע שנים בלבד, אך הותירה צלקת על פני הפוליטיקה האמריקאית. הרדיפה אחר השונה, המהווה כביכול איום על החברה, הייתה כה חזקה וטראומטית, עד שהובחנה בביטוי "מקארתיזם", על שמו של הסנאטור ג'וזף מקארתי.
מעטים הם האנשים שזוכים כי לשמם תצורף הסיומת "יזם". במקרה הזה זכה מקארתי בכבוד המפוקפק, כמייצג תופעה שלילית, בתחילה של ציד מכשפות אנטי-קומוניסטי ולאחר מכן התרחב המושג והוא מקיף את כלל התופעות של "האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה".
הסערה סביב פועלו של ארגון "שוברים שתיקה", וקמפיין ה"שתולים" של תנועת "אם תרצו" שהציג פעילי שמאל כמגיני מחבלים ואמנים בכירים כ"שתולים בתרבות", גרמו לאחרונה לרבים בישראל להשתמש במושג זה, כדי להגדיר מה שנראה בעיניהם כרדיפה של אנשים המזוהים עם השמאל המדיני, ושנגדם נטען כי הם משתפים פעולה עם האויב או פוגעים בחוסנה של המדינה.
מקארתי נחשב בתחילת דרכו הפוליטית כסנטור זוטר ממדינת ויסקונסין, שלא זכה תמיכה פוליטית רחבה. "כך היה עד שגילה את רדיפת הקומוניסטים". אומר ד"ר ישראל ויסמל-מנור, מומחה לפוליטיקה אמריקאית, דעת קהל והתנהגות פוליטית, מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. "מקארתי מצא כי עליו לייצר אויב, שאחריו האנשים יחפשו בחצרות בתיהם ויאמינו כי הוא אכן קיים, ויתגייסו ללכוד את אותו אויב מסתורי".
המצע עליו צמח כוחו של מקארתי היה שיאו של "הפחד האדום". "מדובר במציאות אמיתית", מבהיר ויסמל-מנור. "זו תקופת 'המלחמה הקרה' בין ארצות הברית לברית המועצות. ברית המועצות מתחילה אז לסגור את הפער שלה מהאמריקאים ובארצות הברית נתפס באותם ימים הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, מרגלים שמסרו סודות גרעין לברית המועצות. הסובייטים פיתחו פצצת אטום והאמריקאים חששו כי מי שהייתה עמיתה שלהם עד לפני מספר שנים במלחמה נגד האויב הנאצי, הפכה לאויב, ועלולה להניח את הפצצה בפתח ביתה. צריך לזכור - לימדו אז ילדים אמריקאים איך להתכופף מתחת לשולחן כשתבוא הפצצה".
מקארתי עמד בתחילת שנות ה-50' של המאה הקודמת בראש ועדה בסנאט ששמה היה "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית". "זכורה השאלה שהיה שואל את האנשים שהוזמנו לשימוע: 'האם אי פעם היית חבר במפלגה הקומוניסטית", מזכיר הד"ר אלי קוק, היסטוריון של ארצות הברית, מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. לדבריו, "מקארתי שיחק על הפחדים של האנשים. בדבריו היה משקר ומגזים, נופף בדפים בהם טען שיש רשימות מרגלים, אך לא הראה אותן. הוא נקט בשיטות של איום והטלת פחד. הוא נקט בבריונות".
לדברי קוק, "מקארתי היה מפרסם רשימות שחורות, ואם הוא החליט שמישהו נחשב קומוניסט, אותו אדם היה מאבד את עבודתו. היו כאלה שעזבו את ארצות-הברית והיו אף אנשים שהתאבדו. אדם היה עלול לאבד את כל עולמו, כי 15 שנים קודם לכן חתם על עצומה של המפלגה הקומוניסטית".
קוק מדגים את אווירת הפחד, האימה והשיתוק שאחזה באנשים, במקרה שאירע באוניברסיטת שיקגו. לדבריו, "סטודנטים ביקשו להציב מכונה לממכר קוקה קולה במעבדת הפיזיקה בה למדו. אולם כשנדרשו לחתום על עצומה לשם כך, הם חששו לעשות זאת, פן יבולע להם בעתיד, משום שהתאגדו ונאבקו באוניברסיטה. האווירה ששררה באותם ימים פגעה מאד בפוליטיקה האמריקאית, בשמאל, במדיניות הרווחה. היה ממש פחד וחשש מפני רדיפה".
"האווירה היה אווירה ציבורית של פחד, של משטר הלשנה וחשש כי החבר, השכן שלי הוא אדם כזה ולא אחר", אומר ויסמל-מנור, וקוק מוסיף ש"מקארתי התמקד בעיקר באנשי ממשל וגם נודע כאנטישמי ורודף הומוסקסואלים". אך גם אנשי תרבות נכנסו לכוונת שלו ומפורסמת בעיקר "הרשימה השחורה של הוליווד", בה נכללו בין השאר צ'רלי צ'פלין, ליאונרד ברנשטיין, ארתור מילר ורבים נוספים.
בשנת 1953, בשיאם של ימי הרדיפה, כתב ארתור מילר את מחזהו "ציד המכשפות" כאלגוריה לתופעת המקרתיזם. המחזה עסק במאורעות שאירעו בשנת 1692 בעיירה סיילם, במהלכם נידונו למוות 19 גברים ונשים שהואשמו במעשי כישוף. מילר הראה במחזהו כי בכל תקופה רודפת החברה את מי שמוצג כ"שטן" וכ"אויב" והופך שעיר לעזאזל, כזה שדמותו נתפסת מאיימת ומסוכנת על רקע התעוררות רגשות של פחד ואווירה של היסטריה.
בעיתונות ישראלית של אותה תקופה ניכרת שאט נפש ממקארתי, הן מימין והן משמאל; העיתונים "על המשמר" ו"דבר" משמאל ו"חרות" מימין תקפו את הסנאטור שב"על המשמר" כונה "ארכיריאקצינור". בכתבה מחודש ספטמבר 1952, לאחר ניצחונו בבחירות המפלגה הרפובליקנית בוויסקונסין, כותב העיתון שזוהה עם מפ"ם כי "האנטישמים וכל חוגי הריאקציה והפאשיזם בארה"ב קיבלו את ניצחונו בצהלה, אך חוגים ליברליים אינם מסתירים את דאגתם, פן תשפיע תוצאה זו על הלך?הרוחות בכל רחבי המדינה לקראת הבחירות בנובמבר".
כתב העיתון מזכיר כי "מקארתי הוא שפתח במסע ההשמצה נגד כל 'החשודים בקומוניזם' מבין הסופרים, האמנים, אנשי הציבור ועובדי המדינה. הוא היוזם לחקירות, פרסומים, משפטים ורדיפות נגד כל מי שהשמיע דעה ליבראלית או מתקדמת. יש חשש כי בהשפעת ניצחונו של מקארתי יציג אייזנהאואר, בתעמולתו, את 'סכנת הקומוניזם' בראש הבעיות של ארצות הברית". הידיעה מסתיימת באזהרה: "אין לזלזל בסכנת המקארתיזם. אחרי הכול, היו שצחקו גם כשהופיע היטלר".
"במצבים כאלו צריך שיהיו מספיק אנשים אמיצים שיצאו נגד תופעה פופוליסטית ההופכת לרדיפת חפים מפשע, ושיעמדו מולה", אומר ויסמל-מנור. כאמור, איינשטיין היה מקרב אלו שיצאו נגד משטר הפחד של מקארתי. באותו מכתב תמיכה ששלח למורה קרא ל"אי שיתוף פעולה, לפי דרכו של גנדי המנוח. כל איש מדע נדרש להתייצב כפני ועדות הקונגרס, חייב להימנע ממתן עדות, ועליו להיות מוכן להיכנס לבית הסוהר ואף להיהרס מבחינה כלכלית. בקצרה, עליו להקריב את טובתו האישית למען טובת ארצו", כתב איינשטיין והוסיף כי "אם יימצאו אנשים במספר מספיק שיהיו נכונים לעשות צעד חמור זה, הרי סופם להצליח".
בסופו של דבר מספר טעויות שביצע מקארתי ותהליכים שקרו במקביל, הביאו לנפילתו. קוק אומר כי "הטעות הגדולה הייתה החלטתו לרדוף את הצבא. כאן הוא הלך צעד אחד רחוק מדי". לכך הוא מוסיף את תפקידה המכריע של התקשורת, שהתבטא בעיקר בעבודתו של העיתונאי אדוארד מורו, שנחשב לאחד העיתונאים הבולטים בארצות הברית. "תחקיר שערך פגע קשות באמינותו ויושרו של מקארתי, ואף הציגה אותו כאדם חלש ונלעג, כשהוא מזיע ומחטט באף".
קוק מציין עוד כי "בזמן המאבק שלו עם הצבא, שודרו דיוני הוועדה בטלוויזיה, וכלל הציבור נחשף לבריונות ולאימה שהוא הטיל. בשלב זה הוא החל לאבד תמיכה. רגע מכונן היה כשהוא תקף קשות קצין, בצעד שהציבור לא קיבל באהדה". בסוף שנת 1954 נחלש כוחו של מקארתי ושלוש שנים אחר כך הוא מת כתוצאה מהתמכרותו לאלכוהול.
"מקארתי עלה מהר וירד מהר", מציין קוק, "ארצות הברית היא מדינה מאד ליברלית שבה זכויות האזרח הן ערך מאד חזק. זכויות הפרט שם זה הדבר החשוב ביותר. הבסיס הליברלי והדמוקרטי היה עמוק ובריא, והתמודד עם תופעת המקרתיזם. אצלנו האתגר גדול יותר, כי אין לנו את הזהות הלאומית שמחברת בין זכויות הפרט לזהות המקומית". קוק אומר כי הוא "חושש שבישראל הסיפור אף מופרך יותר ממה שהיה בארצות הברית, משום שבארצות הברית כן היו מרגלים למען ברית המועצות, ואילו בישראל אין 'שתולים' במובן של ריגול".
קווי דמיון נוספים מוצא קוק בשפה המציגה את האויב כ"אחר", ובכך שלדבריו מדובר בשני המקרים ברדיפה של השמאל הפוליטי. גם השימוש ברשימות דומה בשני המקרים, כמו גם השפה המציגה את התמונה בשחור ולבן, אויב מול ידיד. ויסמל-מנור מזהה תחושה שלפיה בשנים האחרונות כל אדם שמגלה נטייה לשמאל, נחשד בשיתוף פעולה עם האויב. "מבקשים מסטודנטים להלשין על מרצים שלכאורה הם אנטי-ציוניים, וזה דבר שאין לו מקום בדמוקרטיה".
לדברי ויסמל-מנור, "מה שמפתיע הוא כי למרות שהחיים פה, למרות הפיגועים, בטוחים מבעבר, כלומר אין סיכוי שנושמד כמדינה, וגם היום יש יותר סיכוי להידרס מאשר להיות קורבן לפיגוע רצחני, ישנם אלו, כמו באמריקה, שנהנים לרכוב על הפחד. רואים את זה היום בבחירות המקדימות בניו המפשיר, אך גם בירושלים. זה טבעי והגיוני שאנשים יחששו מאיומים, בין אם זה נגיף מברזיל או מחבל מרמאללה. אך בעוד שישנם אלו המנסים להתמודד עם האיומים ולהציע תוכנית מסודרת למיגורם, יש אחרים המנסים לתעל את הפחד כדי לצבור הון פוליטי".
הוא סבור כי בישראל מתקיים יותר ויותר מודל המוכר כ"ספירלת השתיקה", תיאוריה מתחום חקר התקשורת: "זהו מצב בו אנשים חוששים לומר את דעתם האמיתית, כי הם סבורים כי הם במיעוט וכי סביבתם חושבת אחרת מהם, וכך, למרות שאנשים אלו הם קבוצה גדולה, בשתיקתם הם הופכים עצמם למיעוט בדעת הקהל".