טרור הסכינאות לו אנו עדים בשלושת החודשים האחרונים ומעשי הרצח במקומות בילוי הפכו למכת מדינה. מטבע הדברים, תופעה חמורה זו מדירה שינה מהשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ומתושבי המדינה. חיי אדם אינם הפקר ומשכך האיצה הכנסת את תהליך חקיקת החוק שזכה לכינוי "חוק המישוש".
טרור זה מאופיין בחוסר יכולתם של כוחות הביטחון, השב"כ ומשטרת ישראל, למפות את המפגעים בכוח ולסכלו מבעוד מועד. בדרך כלל, לחימה בטרור מאופיינת בליקוט ידיעות מודיעיניות המסייע ליירט פעולות טרור או מעשים פליליים, אלא שמול טרור שכזה עומדים רשויות האכיפה חסרי אונים ולכן קם הצורך להרחיב את הסמכויות שיש בידי כוחות הביטחון בתקווה שהן תסייענה למגר את התופעה.
חוק המישוש הוא אחד הכלים לשם כך. אלא שלצד הרחבת הסמכויות מתעורר חשש לפגיעה בזכויות יסוד של האזרח, הס מלדבר על פגיעה אנושה. לצד הרחבת סמכויות החיפוש והמישוש, הכנסת הייתה חייבת לחוקק תקנות לשם יישום חוק המישוש, תקנות שבכוחן למנוע את הנזק הצפוי מהרחבת הסמכויות, כגון, תיעוד חזותי וקולי של כל חיפוש שכזה, דבר שיצמצם את המחלוקות אם וכאשר תתעוררנה והכוונה למחלוקות ציבוריות ומשפטיות.
צבע עורו של אדם חרץ את גורלו
"חוק המישוש" אינו אלא תיקון שהוכנס ביום 2.2.16 לחוק הידוע בשם "סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור" שנחקק ב-2005. מעתה ועל פי התיקון, מסורה לשוטר סמכות לחפש נשק על אדם אף אם התקיים "חשש סביר" בלבד להבדיל "מחשד סביר" לביצוע עבירת אלימות כלפי אחר. "החשד הסביר" שהיה עד כה שסתום ביטחון מפני חיפוש שרירותי והתעמרות מיותרת, הומר ב"חשש סביר". לא נותר כעת אלא להמתין ולהיווכח האם חוק המישוש יביא לצמצום משמעותי של הטרור הסכינאי או שמא יגרור אחריו קיפוח סיטוני של חופש התנועה והתעמרות מיותרת באזרחי המדינה ותושביה.
עיקרים נוספים ב"חוק המישוש":
הראשון - בכניסה למקומות ציבוריים מסויימים קמה סמכות לשוטר לערוך חיפוש גם אם לא התעורר "חשש" או "חשד" לשם שמירה על ביטחון הציבור או לשם מניעת אלימות.
השני - למפקד מחוז במשטרה הוענקה סמכות להכריז על מקום מסויים כמקום שעלולה להתקיים בו פעילות חבלנית עויינת ומשכך רשאי שוטר לחפש נשק על אדם אף אם לא התקיים "חשש" או "חשד" כלפיו שהוא נושא נשק, נשק במובן נשק חם או קר.
כך מקווה ובצדק הכנסת ובעיקר השר ארדן למגר את תופעת הסכינאות,נגע שפשה במחוזותינו, אם כחלק ממתקפות טרור או כחלק מתופעה בה הפכו מוקדי בילוי לזירות רצח. יאמרו הדיוטות מה לנו חשש סביר ומה לנו חשד סביר שיחפשו.
אלא שלא, לאחרונה היינו עדים לתופעות קשות בהן צבע עורו של אדם חרץ את גורלו לחיים או למוות. כך אירע עם הבטום זרהום ז"ל, האריתראי שנקלע שלא בטובתו לזירת התקפה טרוריסטית בתחנה המרכזית בבאר שבע, ושילם בחייו לאחר שנעשה בו לינץ' בידי עוברים ושבים משום שסברו שהוא אחד המחבלים.לא זו אף זו, החייל דאמס פיקדה, בן העדה האתיופית שחווה התנהגות ברוטאלית מצד שוטרים בשל גוון עורו בלבד ועוד מקרים רבים נוספים. חוק המישוש עלול לזמן לנו תופעות דומות רבות אשר ינציחו גזענות לשמה. לכן הצעתי לתקנו כך שחיפושים רגישים יתועדו חזותית וקולית.
השלכה לא פחות חמורה עליה לא נתנו הכנסת והשר ארדן את הדעת, היא מה יעלה בגורלו של חפץ אסור שיתגלה אגב חיפוש כזה, למשל ג'וינט. על פי התיקון ניתן גם ניתן להעמיד לדין את האדם שבכליו נתפס ג'וינט הגם שזו לא הייתה מטרת החיפוש והגם שלשם חיפוש סמים נדרשים קריטריונים קשיחים מאלה שבחוק המישוש. האם דינה של ראיה כזו להיפסל, כן, האם היא תפסל על ידי בית המשפט, לא.
רק לא מזמן נפסקה הלכה חשובה עליה עמלה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית בייניש, שזכתה לכינוי "הלכת בן חיים", ההלכה מנעה העמדה סיטונית לדין של אזרחים תמימים הלכה זו נמוגה מפני חוק המישוש.
כך או כך, נהרות של דיו יזרמו מקולמוסי שופטינו בפסקי דינם שיתמודדו עם חיפושים פרי חוק המישוש.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.