מיכאל (שם בדוי) כועס כל פעם מחדש כשהוא נוהג. פעם כשמישהו צופר לו לנסוע למרות שהרמזור טרם התחלף לירוק, ופעם כשהוא מנסה להשתלב במסלול הנסיעה ונהגים חוסמים בפניו את הנתיב. "נהגים חוצפנים, פשוט לא בסדר", הוא אומר לי בפגישה שלנו.
תמר (שם בדוי) מקיימת ישיבת עבודה שבועית לעובדי המחלקה. היא מתייצבת כמה דקות לפני הזמן, נערכת לישיבה וממתינה להצטרפות העובדים. כשאחד העובדים מאחר תמר חשה כעס רב: "ממש לא בסדר. איך הם בכלל מרשים לעצמם לזלזל כך?".
מיכאל ותמר חשים שהם צודקים. מיכאל מרגיש צודק כי הוא נוהג על פי החוק ואחרים לא, תמר מרגישה צודקת כי היא מדייקת ואחרים לא. מכירים את זה? כשאתם יודעים ובטוחים שאתם צודקים ומי שמולכם ממש, אבל ממש טועה?
אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, טען כי האדם הוא יצור חברתי בעל צורך מולד להשתייך ולהיות בעל ערך בחברה. ללא השתייכות ותחושת ערך אנו מתקשים לתפקד ולהגשים עצמנו. זהו הכוח המניע המסתתר מאחורי כל מחשבה, רגש והתנהגות המייחדים אותנו.
למעשה, כל אחד מאתנו יצר לעצמו כבר בתקופת הילדות רעיונות של 'מה צריך', 'מה חייב' ו'מה נכון' לגבי העולם, איך אני צריך לחשוב ולפעול על מנת להרגיש מוערך על ידי סביבתי. ובמילים אחרות מה יביא לי את תחושת הערך הנכספת שהיא תנאי לשייכותי ועצם קיומי בחברה.
למיכאל יש רעיון ברור איך אדם ראוי צריך להתנהג: לנהוג על פי הכללים והחוקים, להיות סובלני ולהתנהג בצורה תרבותית. תמר מחזיקה ברעיון שאנשים צריכים להיות אחראים ולכן עובד טוב צריך להגיע בזמן לפגישה. כאשר "הצריך או "המוכרח" אינו מתקיים, הם חשים בחוסר צדק מצד אחרים. למעשה, מבחינתם רק כשאדם פועל בצורה התואמת את הרעיונות שלהם, יש לו מקום בחברה.
מדוע חשוב לנו להיות צודקים?
המעשים של כל אחד מאיתנו הם פועל יוצא של הרעיונות שלשיטתו, יספקו את תחושת הערך האישית. כשתמר ומיכאל פועלים על פי הרעיונות שהם מאמינים בהם, ציות לחוק וכיבוד זמנים, הם מרגישים טוב עם עצמם, הם מרגישים ראויים ובעלי ערך ואלה מאפשרים להם מקום בעולם. אבל כשהאחר פועל בניגוד לרעיונות שאנו מאמינים בהם, הוא מערער את תחושת הערך והשייכות שלנו בחברה וזה מוביל לכעס. לעיתים קרובות כעס רב.
הביטוי "צדק צדק תרדוף" הוא לא רק רדיפה אחר הצדק הכללי, אלא גם אחר הצדק הפרטי שלנו, אחר תחושת הערך, זו שמצדיקה את קיומנו. וכך, כשהאחר אינו צודק, לעיתים לצד הכעס, אנחנו מרגישים תחושת עליונות, ניצחון קטנטן. כי ביחס אליו אני "ממש בסדר", אני מרגיש מורם ותחושת הערך שלי עולה.
אבל העמדה הצודקת, ככל שתהיה כזו- חוסמת אותנו, נועלת אותנו בפני האחר, ולעיתים הנפגעים העיקרים הם האנשים הקרובים ביותר אלינו. כשאני מתבוסס ב'אני צודק' אני לא באמת מקשיב לצד השני. כשאני כל כך בטוח בצדקתי ובאמת שלי, איני יכול לשמוע או בכלל לשקול את דעתו של האחר. בדיוק כמו בשיר של יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב". הרדיפה אחר הצדק אינה מאפשרת הקשבה וסובלנות ואין מקום לרגשות כמו אמפתיה וחמלה הנחוצים לקיום דיאלוג.
אנו עלולים לשלם מחיר אישי ורגשי יקר בתחושת 'הזיפת' שאנחנו סוחבים עמנו. להתהלך עם תחושת חמיצות כי אין צדק בעולם הזה או שמערכת היחסים הזו כלל לא הוגנת. המלחמה על הצדק, אולי ממלאת אותנו באנרגיה אדירה ואולי אף בתחושת כוח עצומה, היא אולי מעניקה אשליה של תחושת ערך משכרת, בעיקר כשאני צודק והאחר טועה - אך בפועל היא פוגעת בנו מבחינה רגשית ובעיקר פוגעת במערכות היחסים שלנו עם האנשים בסביבתנו.
רגע לפני שאתם כועסים על 'חוסר צדק' בדקו את עצמכם:
כשאתם מוצאים עצמכם כועסים על חוסר צדק נסו לענות על שלוש שאלות פשוטות: איזה צורך ממלא הצדק שאתם מבקשים? מדוע זה כל כך מכעיס? ומה הקשר בין הצדק לתחושת הערך שלי?
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.