וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דעה: נוסחה לדו קיום: שכן טוב עם רובה טוב

אני שמח על דו הקיום, מברך על החברות, אבל עושה זאת בעיניים פקוחות, ובדריכות. אני שכן טוב, עם רובה טוב. מכבד וחושד

שכונה מעורבת ערבים ויהודים בלוד, נובמבר 2015. ראובן קסטרו
שכונה מעורבת ערבים ויהודים בלוד, נובמבר 2015/ראובן קסטרו

כל פיגוע טרור הוא אירוע קשה ומעורר אימה. זה לא סוד שתחושת הביטחון שלנו "המתיישבים" נפגעה קשות בחודשים האחרונים. אך בפיגועים האחרונים שבוצעו בתוך היישובים, על פתח הבית, יש משהו אישי יותר, מפחיד יותר. פגיעה בבטן הרכה.

גם עכשיו, כשהייאוש והפחד גוברים, אנחנו עדיין מדברים על דו קיום ושכנות טובה. לאור האירועים האחרונים, אני שואל את עצמי אם זה בכלל אפשרי. בניגוד לרבים מאנשי השמאל שמדברים על הכיבוש, ההשחתה והמתנחלים, אני פגשתי פלסטינים. לא מעבר למסכים, ולא דרך עיניהם של ארגוני זכויות אדם. פגשתי אותם בלי פילטרים, ללא תיווך. פנים אל פנים, בכפר שלהם, ביישוב שלי, בסופר שהם באים לעבוד בו ולקנות בו.

את מוחמד (שם בדוי) הכרתי לפני שלוש שנים, כשעבדנו יחד ברפת של היישוב בו אני מתגורר. היינו מגיעים יחד למכון החליבה, עובדים יחד עד אמצע הלילה, שותים קפה, שומעים מוזיקה, וקופאים מקור יחד. מוחמד לימד אותי איך עוזרים לפרה להמליט, איך מצילים את העגל שלה בזמן ההמלטה ואיך לומדים להתיידד עם כל אחת מהפרות. באחת החליבות הראשונות שלי הוא הציל אותי מבעיטה של פרה שהייתה מפרקת לי את הצלעות. לא מעט שיחות היו לנו באותה תקופה. דיברנו על המשפחה, על העבודה, על הקשיים. כשסבתא שלו נפטרה הלכתי אליו לכפר לניחום אבלים. כשאמא שלו הייתה חולה והוא לא הצליח להשיג את התרופה שהרופא רשם לה, לקחתי את המרשם לבית מרקחת של "מתנחלים" כדי להשיג לו אותה. פעם, כשעצרתי ליד הבסטה שלהם בה הם מוכרים פירות ליהודים, הוא העמיס לי על האוטו שקיות עם ענבים ושזיפים והתעקש לא לקחת תשלום כי "אתה חבר, חבר לא משלם".

התגובות של חבריי על הביקור בביתו של מוחמד נעו בין "אתה שמלאני", לבין "חכה, כשתסובב את הגב הוא ירצח אותך". יכול להיות שהם צודקים, הרי כבר ראינו מקרים כאלה בעבר. פעם, באחד הדיונים סביב הנושא הזה, אמרתי ש"אני שכן טוב עם רובה טוב": מי שרוצה להיות שכן טוב שלי, אהלן וסהלן. אבל אני לא עוצם עיניים, אני מוכן.

אין שום מקום בדת שלהם שמתיר רצח

לפני שלושה שבועות הייתי בסופר ופגשתי את סלים, אח של מוחמד. הוא ניגש אליי ושאל בפשטות "מה שלומך? קשה בימים האלה, אה?" זה היה בימים בהם כל יום היה פיגוע בכביש ליד הבית. הסברתי לו שבאמת קשה לנו כש"בכל יום אתם מנסים לרצוח אותנו". הוא הסמיק, ה"אתם מנסים לרצוח אותנו" תפס אותו לא מוכן. הוא שאל אם יש לי זמן להסברים, ואז העביר לי הרצאה על כך שאין שום מקום בדת שלהם שמתיר רצח, שכל מי שעושה את זה לא מבין שהוא עבר שטיפת מוח, זו לא הדרך שהם מאמינים בה.

עד כאן, הכל אופטימי וורוד. על-פי סלים, קיים מיעוט בתוך הציבור הערבי שמתנהל בדרך הטרור. אבל אז אני נזכר שבתחילת גל הטרור הנוכחי, אחד הפועלים אצלנו ביישוב אמר לי שאם אנחנו היינו קמים כל בוקר ושומעים את התקשורת הפלסטינית גם אנחנו היינו רוצים לרצוח יהודים. כן, זה מה שהוא אמר. הוא ביקש שלא נצטט אותו בשמו, הוא הסביר שלא כולם כאלה אבל הדגיש שקשה מאוד לצאת מזה כשזה מה שאתה שומע כל היום. אם מצרפים לזה את סרטוני ההסתה אליהם נחשפים מגיל 0, את המשכורות שמשלמת הרשות הפלסטינית לרוצחים ולמשפחותיהם, את הכיכרות על שם השהידים ואת הכבוד שמקבל כל רוצח כזה אפשר להבין שזה בלתי אפשרי להגיע לפתרון.

כשאני שומע את הקריאות להקמת מדינה פלסטינית או אפילו על הקלות לפלסטינים, אני יוצא מהבית ונזכר שבסמוך לכביש הגישה בין היישוב שלי לצומת הגוש נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, נרצחה באכזריות דליה למקוס ז"ל, נרצחו איש החינוך יעקב דון ז"ל ותלמיד הישיבה עזרא שוורץ ז"ל, נרצחה הדר בוכריס ז"ל ונפצעו עוד רבים. השמות האלה נוספו רק בשנה וחצי האחרונות. וכל אלה מתקיימים דווקא בגוש עציון. גוש עציון, המקום בו ערכו תפילה משותפת לערבים ויהודים לאחר הרצח בדומא, המקום בו מועסקים הפלסטינים בכל יישוב כמעט, המקום בו השיח בין יהודים לערבים מתקיים בכל יום. גוש עציון שמאז ומעולם לא היה ספק על השייכות שלו לעם ישראל.

הדר בוכריס, נהרגה בפיגוע הדקירה בגוש עציון, 22 בנובמבר 2015. פייסבוק, צילום מסך
שבסמוך לכביש הגישה בין היישוב שלי לצומת הגוש נרצחה הדר בוכריס ז"ל/צילום מסך, פייסבוק

החברה הפלסטינית חולה. החולי הזה מגיע לא ממצוקה כלכלית ולא מתסכול. מקורו בשנים על גבי שנים של חינוך לשנאה, להרג, לרצח. החולי הזה לא ישתנה בעקבות הקמת מדינה, בהסרת מחסום, או בכל צעד שיעודד דו קיום. מי שמקשיב טוב לאג'נדה שלהם מבין שהם רוצים גם את יפו ואת חיפה, לא רק את חברון.

אני מוכן לחיות בשכנות טובה עם מי שרוצה בכך, אני מוכן להעסיק ערבים אך לא מתבייש שאני מעדיף להעסיק את בני עמי. אני מוכן לקנות מהם ואני מאמין שאפשר לייצר שיח. אבל אני לא מוכן לוותר על הארץ שלי, לא מוכן לוותר על האמונה שלי. גם כי זה מה שנכון אבל גם בגלל שהויתור הוא לא פתרון לשום דבר.

זה לא קל, יש קונפליקט: מדובר באויב שלנו, אבל בתוכו יש שכנים שקטים. אני לא רוצה לבעוט אותם אבל אני גם נזהר עם החיבוק שלהם. בואו לפה, תפגשו את הדו קיום פנים אל פנים, רק תעשו לי טובה, תיזהרו בצומת שלא ידקרו אתכם.

seperator

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

  • עוד באותו נושא:
  • מתנחלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully