ענבל זוסמן, עורכת דין בת 38 ממשגב שבגליל, חזרה הביתה בשעת ערב מאוחרת אחרי יום עבודה ארוך. היא התיישבה על הספה בסלון ובחיקה התרפק בנה הצעיר, יותם בן השלוש. הוא מעט חולה וישנוני וביקש לינוק. "אין בזה משהו מיוחד", היא הפטירה וסיפרה שכמעט מדי יום הוא יונק. עבורה זו דרך טובה להרגיע אותו כשהוא בוכה, או לעזור לו להירדם כשהוא עייף, "זה כלי ממש נוח". היא לא מניקה בכל יום, ובטח שלא יוצאת מהמשרד עבור זה, אבל היא מקפידה לשמור על הטקס הקבוע בינה לבין בנה, על המנהג המקרב, המחבר והמרגיע.
"זה כמו מוצץ, שעוזר להם להירגע, ככה גם הנקה", מצטרפת לקו המחשבה נדיה קדן מחדרה, בת 36 ואימא לארבעה ילדים. היא מוכרת לקהילת האמהות בזכות שני דפי פייסבוק פופולריים אותם היא מנהלת, "אמא של תהלולי" ו"בדרך הלב", העוסקים בסוגיות שונות בחינוך וגידול ילדים. היא מדריכת הורים במקצועה, המאמינה בחינוך הביתי ומעידה על עצמה שכל חייה הלכה בדרכים לא שגרתיות - כך גם הבחירה להניק את ילדיה עד גילאים מאוחרים, לפעמים אף שני ילדים יחד. "אני רגילה לקבל תגובות על הבחירות שלי", היא מודה בחיוך, מסרבת להתרגש מהתגובות על ההנקה המאוחרת. "להורים של בעלי זה נראה מוזר בהתחלה", היא נזכרת, אבל היא בעצמה כילדה ינקה עד גיל שנתיים, וגדלה בסביבה שמניקים בה, וזה רק טבעי עבורה להניק את הילדים עד גיל מאוחר.
"הנקה למרחקים ארוכים" מכנים את התופעה ומתייחסים לאימהות המניקות את ילדיהם בגיל בו הם מזמן נהנים מארוחות שלמות ועשירות, ותרכובות של מבוגרים. ענבל ונדיה לא רואות בזה משהו חריג או יוצא דופן, ובסביבתן יש לא מעט נשים המניקות את ילדיהם עד גיל מאוחר. אלא שסקר רחב של משרד הבריאות, שפורסם בשנת 2014 ובדק היקפי הנקה והזנה בקרב פעוטות, מגלה שרק 2.4 אחוז מכלל הנשים מניקות אחרי גיל שנתיים. למעשה, רק מעט מעל 50 אחוז מכלל הנשים בישראל מצליחות להניק עד גיל חצי שנה בלבד, הגיל המומלץ על ידי משרד הבריאות להנקה בלעדית, ללא תוספות מזון. בעוד ענבל ונדיה מתייחסות לכך בטבעיות, הנתונים מלמדים ש"הנקה למרחקים ארוכים" היא תופעה חריגה.
נדיה קדן מתארת חוויה נעימה סך הכל, לא אינטנסיבית כמו בחודשים הראשונים לאחר הלידה, אלא חוויה שמקלה על גידול הילדים לשני בני הזוג. "היא רוצה אותך, היא רוצה לינוק", היא מצטטת את בעלה, שלדבריה הפך חסיד הנקה בעצמו ומוסיפה מחאה שקטה, "חבל לוותר על ההנקה לפני שהילד מוותר עליה". עבורה זה עניין תרבותי סך הכל, כך למשל כשטיילה בנפאל צפתה בילדים בני שש יונקים, ובכלל היא אומרת שזה מוזר שמבוגר נגעל מילד ששותה חלב אם, אבל הוא בעצמו שותה על בסיס קבוע חלב אם של פרה. "עד היום כשאני מספרת שהנקתי את הגדולה עד גיל ארבע, יש מסביב הרמות גבה", היא משתפת. "חבל שאין יותר נשים שמרשות לעצמן להניק לאורך זמן".
בעוד שרק מעט מעל 50 אחוז מכלל הנשים בישראל מצליחות להניק עד גיל חצי שנה בלבד, בעולם מדובר במספרים נמוכים מאלה, ולפי ארגון הבריאות העולמי רק 38 אחוז מכלל התינוקות יונקים עד גיל חצי שנה, על אף שהמלצות הארגון מעודדות הנקה עד גיל שנתיים.
אז מי הן בכל זאת הנשים המניקות למרחקים ארוכים? אביטל הירש בת 46 ממודיעין, אשת הייטק במקצועה, מסבירה שנשים גדלות לתוך ההכרה שתינוק ניזון מבקבוק, ונדיר לראות בחברה שלנו תינוקות יונקים עד גיל מאוחר. "האופציה להמשיך ולהניק בשנים הבאות אינה בתודעה של נשים רבות". כך גם היא הניקה את שתי בנותיה הגדולות עד גיל שנה, וכלל לא העלתה בדעתה אפשרות אחרת. ככל שבגרה, ובשלה כאימא, חלחלה בה ההבנה שזו נורמה שאינה מחויבת מציאות ויכולה להשתנות.
כשנולד בנה הצעיר, המשיכה להניק אותו ככל שנדרש, עד גיל חמש כשלא חפץ בזה יותר. הההחלטה לוותה בתגובות מסביב. היא נזכרת שכשהיה בן שלוש, סיפרה בשעת ארוחת צהריים בעבודה שהוא עדיין יונק "וכולם מסביב נחנקו". בהמשך ספגה תגובות נוספות. "הוא י?ינ?ק בתיכון, ובטח עד הבקו"ם", אמרו לה. היא לא התרגשה, וביקשה ללמוד את הנושא. היא קראה מחקרים ובהמשך אף הסבה את מקצועה ליועצת הנקה. כיום, בנה הצעיר בן 12, ולדבריה ההחלטה להניק אותו שנים ארוכות הייתה המשמעותית והחשובה שקיבלה בחייה. "מעין בונדינג, קשר עם הילד שאני לא יודעת איך אפשר להגיע אליו בצורה אחרת".
יחד עם זאת היא מכירה שההנקה יכולה להיות חוויה קשה וטראומטית בשלב הראשוני ללא מעט נשים, ובמיוחד לאימהות צעירות שמטבע הדברים פגיעות יותר, מתקשות להתמודד עם ביקורת ועשויות לוותר על החוויה עוד בשלבים הראשונים. היא ממליצה לנשים להגיע מוכנות לחדר הלידה, לקבל כמה שיותר מידע אובייקטיבי, להבין את התהליך והחשיבות שלו, והמיתוסים הרבים סביב הנושא.
עד לפני כעשור היו מעט מאוד מחקרים הנוגעים לחשיבות ההנקה לטווח הארוך. הטענה הרווחת הייתה כי חלב אם "לא שונה ממים" מבחינת התרומה שלו לילד בגיל מאוחר, ואין לו חשיבות תזונתית ובריאותית. בשנת 2005, בית החולים איכילוב פרסם בכתב העת של האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים, פדיאטריקס, מחקר פורץ דרך המוכיח את ערכו התזונתי של חלב האם אחרי גיל שנה.
"הראנו שהחלב עשיר בקלוריות ושומן החיוניים להתפתחותו וגדילתו של התינוק", מסביר מי שעמד בראש צוות המחקר, פרופסור דרור מנדל, היום מנהל בית החולים לילדים דנה ומנהל מחלקת הפגים והילודים. עוד הוא מצא במסגרת עבודתו מחקר אנתורופולוגי מאוניברסיטת טקסס, המתרגם את שנות בעלי חיים לאלו של האדם במונחי הנקה. "יוצא שבני אדם אמורים להניק מבחינה אנתרופולוגית בין שנתיים וחצי לשבע שנים שלמות", הוא מציין, "אבל אין כאן המלצה חד משמעית לכאן או לכאן". אמנם לדבריו עד גיל שנתיים ההנקה תורמת להתפתחות חלקים במוח הילד, אבל אין מחקר ממשיך, וקשה לכמת את התרומה של חלב אם אחרי גיל שנתיים בשל השפעות סביבתיות רבות.
בנוסף לכך, בניגוד לבעלי החיים, לבני האדם יש מזון עשיר יותר ומגוון ואפשרויות הזנה סדירות ולא פחות טובות בגילאים מאוחרים. כשנתבקש להמליץ להורים טריים כיצד לנהוג, מאמץ פרופסור מנדל את המלצות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ומצהיר ש"לא צריך לשים הגבלה על משך זמן ההנקה".
קל ללכת לאיבוד בעולם ההנקה. האינטרנט מספק שלל עצות, קבוצות תמיכה ופורומים ברשתות החברתיות מציגים קשת בעיות ומצוקות, והרי עצות יש כמספר אזרחי המדינה ואף יותר. ליגת "לה לצ'ה" בישראל היא בין הארגונים הראשונים בארץ שעסקו בתמיכה לנשים מניקות. העמותה החלה דרכה בשנות ה-50 בשיקגו, דרך שבע נשים שהניקו את צאצאיהם במסגרת פיקניק שערכה כנסייה בעיר. סביב ההנקה המשותפת בחצר הכנסייה נוצר שיח על הקשיים והבעיות, והנשים סביבן החלו לשתף עצות והצעות. ההנקה שהיתה נדירה באותן השנים בארצות הברית, זכתה לעדנה ממחודשת או לפחות למסגרת המאפשרת לספר ולשתף. במהרה הפגישות קיבלו מסגרת קבועה, ותפסו תאוצה ברחבי היבשת. בסוף שנות ה-70 העמותה עשתה עלייה, ונפתחה קבוצה ראשונה גם בישראל.
יושבת ראש העמותה חנה כצמן, בת 51 ואם לשישה ילדים, מסבירה שהנקה אינה רק טכניקה להאכיל את הילדים, אלא זו דרך לגדל אותם. היא בעצמה הניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, והיא מתנדבת ב"לה לצ'ה" כמעט עשרים שנה. במהלך שנות פעילותה הרבות נתקלה בתגובות קיצוניות וקשות מול נשים שבחרו להניק עד גיל מאוחר. "אמרו שזה גורם להומוסקסואליות", היא נזכרת בחלחלה, "שזה ימנע מהילד להיות עצמאי, שלא יוכל לישון לבד ושאין לזה תרומה תזונתית".
היום, כמובן, הגישות השתנו וגם הידע המחקרי גדל, אבל עדיין נשים מוצאות עצמן מוטרדות במהלך ההנקה, גם זו המאוחרת. היא משתפת שכשילדיה היו צעירים, היא החליטה להניק אותם לא באופן פומבי, ואף בחרה שלא לשתף את הסובבים לה שהיא מניקה עד גיל מאוחר. "שידרתי לאנשים שזה לא עניינם", היא נזכרת. לדבריה, אימהות רבות הן חסרות ביטחון, בטח בהריונות הראשונים ובטח בזמן ההנקה. "הן חשופות ופגיעות, ולמעשה זה לא עניינו של אף אחד, חוץ מהורי התינוק".
כצמן עשירה בידע על היתרונות של ההנקה "למרחקים ארוכים", ומרבה לדבר על החיבור בין האם לתינוק ועל הקרבה. היא מסבירה שבשלב מסוים ההנקה הופכת לכלי בסל הכלים של ההורים לטפל בתינוק, "זו דרך להרגיע אותו ולהרדים אותו". כך, למשל, היא מסבירה שבגיל שנתיים, רווי התקפי הזעם, ההנקה מסייעת בוויסות התחושות של התינוק. "אם זה עוזר לו להירגע, למה לוותר?". תמוה בעיניה שנשים בוחרות להפסיק להניק רק כי לוח השנה מורה על תאריך מסוים, או יום הולדת. ובתרבויות אחרות נשים מניקות את ילדיהם שנים ארוכות וזה לא נחשב חריג. "כל עוד האימא והתינוק רוצים, וזה טוב לשניהם, למה להפסיק?".
אל מול התרומה המוכחת של ההנקה לבריאות התינוק וביחס לביטחון בו כל המרואיינות סיפרו על חווית ההנקה והחיבור המתמשך לילד, ניצבת כמעט בודדה במערכה החזית הפסיכולוגית, הממאנת לקחת חלק בסיפור. במסגרת מחקר הולנדי מקיף שפורסם בשנת 2008, הוצג שאין תמיכה מחקרית לכך שהנקה תורמת לחיבור האם והתינוק. במילים אחרות, בניגוד לדעת הרווחת ולהנחה שההנקה מחברת בין הרך הנולד לאמו, אין לכך הוכחה חד משמעית בשום שלב התפתחותי של הילד.
הפסיכולוגית ד"ר דנה שי, מנהלת מעבדת ריפל לחקר התפתחות הילד והמשפחה מהמרכז הבינתחומי הרצליה, אומרת שיש לקחת בחשבון שההנקה בשלב התפתחותי מאוחר יחסית עשויה להקשות על מציאת איזון בין הביחד ללבד ביחסי ההורה והילד. "נפרדו?ת" מכנים זאת בשפה מקצועית. המשמעות לדבריה - כאשר ילד נשען באופן בלעדי על הנקה כדי להתנחם, היכולת שלו להירגע בעצמו ולמצוא נחמה באחרים סביבו פרט לאם, עשויה להיפגע. היא מסבירה שבניגוד לחיבוק או שוקולד, ההנקה היא אקט אינטימי הכולל ערבוב איברים וטשטוש גבולות, ואין לילד שליטה מלאה על התהליך כמו במוצץ, או בלגימת מים.
שי מבקשת לסייג מעט ולומר בזכות ההנקה שהיא מפתחת אצל האם רגישות מוגברת לתינוק, המאפשרת לו לאותת לה במקרה שהוא חש מצוקה. הרגישות והזמינות של האם למצוקת התינוק, היא מסבירה, בהחלט תורמת לתחושת הביטחון שלו ולקשר ביניהם. מחקר שמתבצע בימים אלו בהנחייתה, בודק את ההשערה לפיה זה כלל לא משנה להתפתחות הרגשית כיצד התינוק ניזון, עיקר החשיבות היא ביחס האם ובתחושות התינוק לתהליך.
"אם האימא סובלת ומרגישה שהיא קורבן וזה בזבוז זמן וכואב ומעיק, אולי עדיף שתעבור לבקבוק ותוכל לחוות חוויה חיובית שתתרום לאיכות הקשר ולא תפגע בו", אומרת שי. היא מבקשת להוסיף שכל התרחשות בין האם לתינוק שאינה מוגזמת, מתנהלת בקשב לצרכים המשותפים, ואינה מדירה את ההורה הנוסף מהתהליך היא חיובית, אבל חשוב לזכור שמה שהיה נכון בגיל שנה, לא בהכרח נכון לצורך ההתפתחותי בגיל שנתיים ושלוש. "הנקה זה לא טוב או רע", היא מסכמת, "כל מקרה עם המורכבות והתנאים הייחודיים שלו". וכמו בכל דבר בחיים, גם כאן זו שאלה של מידה.
