החובה של רשויות האכיפה לאכוף את החוק במדינה חייבת להיות שלובה במימוש זכות חשוד בפלילים לשימוע. זכות זו נועדה להגן על האזרח מפני כוונת התביעה הכללית להעמידו לדין, זו זכות יסוד בסיסית לה זכאי כל אזרח ואזרח לשמו הטוב והגנה מפני עריצות השלטון. מתברר כי זכות השימוע הגם שהיא מעוגנת בחוק אינה ממומשת בהלכה.
אין דרך מלהמחיש את חשיבות הזכות לשימוע מאשר להפנות את הקוראים לטיוטת כתב האישום שעמדה כנגד מר אביגדור ליברמן, טרם תוצאות השימוע. בתום הליך שימוע ארוך וממושך החליט היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה ויינשטיין, לגנוז את תיק החקירה ויחד עמו את הכוונה להעמידו לדין. היועמ"ש ספג ביקורת קשה כנגד ההליך, היו כאלה שגרסו שמניעיו פוליטיים וכיוב'. לו הוגש כתב אישום היינו עדים לסאגה משפטית רווית יצרים עד לרגעי הכרעתה. כנגד ההחלטה לגנוז את התיק יצאה חוצץ הפרקליטה, שליוותה את תיק החקירה, עו"ד אביה אלף, מנהלת הדסק הכלכלי בפרקליטות המדינה בעבר. דעתה הייתה שונה, היא גרסה כי הראיות בתיק מבוססות והיו מובילות להרשעת ליברמן.
המתחים שבין היועמ"ש לבין עו"ד אלף, שליוו את גניזת התיק, מצויים עלי ספר פרי עטה. ישאל הקורא מניין הפער העצום שבין תפיסת היועמ"ש לפרקליטה בכירה, האם יתכן פער שכזה בין ראש התביעה הכללית לפרקליטה בכירה ומנוסה, מקרה זה ממחיש לנו את חשיבות זכות השימוע ומדוע זכות זאת חייבת להיות נחלת הכלל ולא נחלת האצולת הפוליטית סמוקת הדם .
השבוע התבשרנו, כי כב' השופטת בדימוס הילה גרסטרל, נציבת הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (נבת"ם),הגישה דו"ח העוסק ביישום זכות השימוע. ממצאיה הצביעו על אפליה בין חשודים שאינם מיוצגים לכאלה שכן; קיום שימועים מבלי למסור לחשודים מראש את עיקרי החשדות נגדם, פגיעה ביכולתם לטעון להגנתם בשימוע; קבלת החלטה לדחות שימוע לחשוד על-ידי גורם שאינו מוסמך לכך ועוד - אלה הם רק חלק מן הליקויים שמצאה נציבת הביקורת בעבודת הפרקליטים בכל הנוגע למימוש זכות חשודים לשימוע בטרם העמדה לדין.
עד לתיקון חוק סדר הדין הפלילי, שהפך את זכות השימוע לנחלת הכלל, היתה זכות השימוע נחלת אנשי ציבור שרים חברי כנסת ראשי ערים וכיוב', לשון אחר נחלת האצולה הפוליטית. מקור הסמכות החוקית לשימוע התבסס על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 1991. היוזמה לתיקון החוק הייתה של ח"כ אמנון רובינשטיין, יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת בשעתו. ח"כ רובינשטיין היה ער לרחשי הציבור ולביקורת הציבורית על כך שזכות כה בסיסית הייתה נחלת אולגרכיה פוליטית מצומצמת. ואכן בשנת 2000 תוקן החוק כך שהפך להיות נחלת הכלל. האמנם? בפועל והגם שהחוק תוקן עיננו רואות שזכות השימוע טרם חלחלה אל דלת העם, זו עדיין נחלת שדרת העם המסוגלת לדאוג לצרכיה ולשכור את שרותיו של עורך דין שידאג ליישומה.
בפועל על מנת ליישם את זכות השימוע נדרש מעקב של עורך דין אחר גילגולה של חקירה, מרגע סיומה ועד לשלב החלטת פרקליט מפרקליטות המדינה לגנוז את תיק החקירה או להורות על המלצה להעמדה לדין. המעקב מאפשר מאמץ חשוד לבטל את רוע הגזירה. חשוד אינו יכול להתמודד עם הליך שימוע ללא ייצוג בידי עורך דין. כלל לא פחות חשוב, עומק החשיפה של קו ההגנה במהלך השימוע.
השימוע חייב להיות חלק אינטרגלי מהליך העמדה לדין ויש לעמוד על קוצו של יוד בכל הקשור ביישומו. אני עד מידי יום ביומו לטלטלה שאחזה אזרחים רבים הפוקדים את בתי המשפט לאחר שהועמדו לדין. חווית החקירה שקדמה להעמדה נצרבה בכל נימי דמם, זו חוויה בעלת אופי טראומטי לנחקר ולסובבים אותו. חוויה זו מדירה שינה מעיניהם. האימה מפני התייצבות מול שופט רק מעצימה את החוויה השלילית ובל נשכח לרבים מהם זהו המגע הראשון עם רשויות אכיפת החוק.
יש לשבח את הנציבה שהעלתה על נס את הביקורת בסוגיה ואת הצהרת פרקליטות המדינה שתפעל למימוש זכות זו. חייו של אזרח שחווה חקירה לעולם לא יהיו זהים לאלה הקודמים לה, הנחמה היחידה העומדת לו היא זכות השימוע כמגן וצינה מפני העמדה לדין.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.