דעה: אם לא נתעורר, יהפוך יום השואה הבינלאומי לפחות רלוונטי

יום השואה הבין לאומי שמצוין היום אינו מצליח לאורך השנים לגעת ברגשות הישראליים. העיסוק התקשורתי בו מסתכם באזכורים קצרים, מערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי עוסקת בו במשורה, ובאופן כללי התאריך מקבל התייחסות מועטה, בוודאי בהשוואה ליום הזיכרון הממלכתי, המצוין בכ"ז בניסן. אפשר היה לצפות כי יום ציון בין לאומי, המכיר בזוועות שעבר העם היהודי, יזכה להתייחסות רחבה יותר בישראל, הרואה עצמה כמדינתנו של העם היהודי.

יום השואה הבין לאומי מצוין בתאריך בו שחררו כוחות סובייטים את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. מאז הכרזתו, בשנת 2005 על ידי עצרת האו"ם, עשרות מדינות ברחבי העולם מציינות אותו ומקדישות משאבי חינוך לפיתוח תכניות לימודים השמות דגש על הלקחים ההיסטוריים של השואה.

אך דווקא בישראל, אשר נוסף ליום הציון הממלכתי משקיעה משאבים רבים במלחמה בהכחשת השואה ובהכרה בין לאומית, יום השואה הבינלאומי מעורר אי נוחות. מחד, אין עניין בהקדשת יום נוסף לזוועות השואה, שכן יום השואה הממלכתי עוסק בהרחבה בנושא. מאידך, יהיה זה לא נכון מצד ישראל להתעלם מהמחווה הבינלאומית בהקדשת יום זיכרון בינלאומי מיוחד לשואה.

כיצד תוכל ישראל הממלכתית ליישב את הקונפליקט?

התשובה טומנת בחובה הזדמנות עבורנו כישראלים, לא לעסוק בשיח הזוועות המוכר, אלא לנצל את יום השנה הבין לאומי על מנת לעורר שיח חינוכי מתקדם ולקבל על עצמנו את המסקנה המתבקשת מטענתנו העיקרית נגד העולם – האדישות בה לקו מדינות העולם לזוועות שעברו על העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. אותה אדישות עליה מחה מרטין נימלר, הכומר הגרמני בעזרת השורה המפורסמת "כאשר באו לקחת אותי, כבר לא היה מי שיתנגד". אין בדברי משום כוונה לפטור את האחראים הישירים לפשע, הנאצים ועוזריהם, אלא ללמוד מטענתנו המוצדקת כלפי העולם ולהסיק את המסקנות המתבקשות עבורנו.

ציון יום השואה הבינלאומי בישראל כ"יום נגד אדישות" עשויי לשרת מספר מטרות חשובות: ראשית, ציון יום השואה הבין לאומי בהקשר של "יום נגד אדישות" יקדם את השיח המתקן בין ישראל לאומות העולם. יותר מכך, השקתו של "יום ללא אדישות" בהקשר שתיקתה של הקהילה הבינלאומית בזמן השואה יהיה גשר מעניין בין האדישות הפושעת אז, לאדישות הפושעת היום לגביי זוועות בעולם כמו כלפי חלקים מוחלשים בחברה, בעלי מוגבלויות או מיעוטים.

בעוד השואה הפכה למילה נרדפת מדי לאיום קיומי ולעיתים קרובות מדי לכלי פוליטי, בו עושים שימוש גם פוליטיקאים ישראלים, האמונים על ייצוגה של ישראל אל מול העולם, הרי ששימוש ביום השואה הבין לאומי ככלי מלחמה באדישות יכול להפוך לעוד נדבך בהפיכת הזיכרון לכלי חינוכי מתקדם, חי ואקטואלי, שדור הצעירים כיום יוכל להתחבר אליו וללמוד ממנו.

נשאלת השאלה, האם לא מדובר בזילות השואה וזכר הקורבנות? שימוש חינוכי בעל היבטים יישומיים ועכשוויים עשויי להיות ראוי אף יותר מהשימוש שנעשה היום בזיכרון. יותר מכך, ללא שימוש יישומי בזיכרון השואה, ושילובו במסגרות החינוכיות, יהפוך תוך שנים מספר זיכרון השואה לפחות רלוונטי.

דור המייסדים של ישראל ידע, בחוכמתו הרבה, להסיק את המסקנות המתבקשות מהאסון הגדול ביותר של העם היהודי, ולפעול על מנת שאסון כזה לא יקרה שוב, למשל בהסכם השילומים אשר חיזק את ישראל לנוכח האתגרים הכבירים שעמדו לפנינו בשנים ההן. אנחנו, בישראל של שנת 2016 נדע להפיק את המרב מיום השואה הבין לאומי, ונכריז על היום הזה כ"יום השנה למלחמה באדישות", נהיה באמת ובתמים אור לגויים, ונכבד את זכר המתים.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.