"עד ששאלת אותי אם הפיגוע בדיזנגוף מחודש שעבר עשה לי משהו, בכלל לא קישרתי בין הדברים", אומרת אילת שחק, אמה של בת חן שנרצחה בפיגוע בכניסה לדיזנגוף סנטר ב-1996, לבעלה צביקה. "ואז התחילו לי פרפרים בבטן. כשהגעתי לעבודה, ניגשה אליי אחת המדריכות ואמרה: 'במשך כל סוף השבוע חשבתי עלייך'".
פיגוע הירי בפאב הסימטא ברחוב דיזנגוף לפני חודש, שבו רצח נשאת מלחם את אלון בקל ז"ל ואת שמעון רואימי ז"ל, החזיר את משפחת שחק 20 שנים לאחור, לאותו יום מר ונמהר, 4 במארס 1996, ערב חג הפורים.
"כל פיגוע מחזיר אותנו לאובדן שלנו, לשאלה איפה בת חן הייתה צריכה להיות היום", אומר בכאב צביקה פוזיס שחק, בעלה של אילת, מביתם שבתל מונד. "אבל כשזה קורה בדיזנגוף, זה הופך יותר אישי, מזכיר לנו את היום הארור ההוא".
בתם, בת חן שחק ז"ל, חגגה בדיוק באותו יום את יום הולדתה ה-15. היא נסעה לתל אביב עם שלוש חברות טובות, ובשעה 15:45 הן חצו את הכביש ברחוב דיזנגוף פינת המלך ג'ורג'. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באחד הפיגועים המזעזעים שידעה ישראל. בת חן, הדס דרור ז"ל ודנה גוטרמן ז"ל נרצחו, יחד עם עוד עשרה אזרחים. נילי זלצר נפצעה ושרדה, כמו גם 124 פצועים אחרים.
"המחשבה שמציקה לי באמת", מספר צביקה, "היא שעברו כבר 20 שנה מאז, וכלום לא השתנה. אנחנו עדיין באותה סיטואציה. לא השכלנו, לא למדנו ולא פעלנו, ואותם דברים קורים שוב ושוב. אנשים עדיין נהרגים בכל יום. אני לא אומר מי אשם, אבל השורה התחתונה עצובה. וחבל. זה פשוט כואב".
אנחנו יושבים במשרד הפרטי של צביקה, שבו הוא שוהה במשך רוב שעות היממה. בעבר זה היה חדרה של בת חן. הוא בן 65, יזם עסקי, סא"ל (מיל') בחיל הים, בעל עיטור המופת על פעילותו במלחמת יום הכיפורים. אילת בת 60, מדריכה ארצית לחינוך במוזיאונים. "יש לנו שלושה ילדים", הם עדיין אומרים. "עופרי בן 29, יעלה בת 32 ובת חן הייתה צריכה להיות בת 35 בקרוב".
כשאני מגלה להורים שבת חן ואני בני אותו גיל, ושנולדתי שמונה ימים לפניה, הם מתעניינים במצבי המשפחתי. "לך תדע, אולי גם לנו היו יכולים להיות ממנה כבר שני נכדים או נכדות", הם תוהים.
20 שנה. מספר מפחיד.
אילת: "כן. זה קצת מפחיד".
צביקה: "בת חן נרצחה פיזית, אבל מבחינתי היא עוד חיה. אני מרגיש שמבחינה רוחנית היא פה, איתי. נשארה ילדה בת 15, שיכלה להיות היום משוררת או סופרת. זה בזבוז, אובדן".
אילת: "לא הייתי בקבר שלה כבר כמעט שלוש שנים".
צביקה: "לא הפסדת כלום. אני מבטיח לך ששום דבר לא השתנה. מה נותנת אבן קרה ומנוכרת?".
לאחר יום השנה ה-17 לנפילת בתם, הם החליטו להפסיק את טקס האזכרה בבית הקברות. "הרי בשביל מי עושים את זה?", מסביר האב, "אנחנו, המשפחה הקרובה, זוכרים אותה כל הזמן. ואתה מזמין את החברים, ואתה לא יודע אם נוח להם, ואם הם באים כי לא נעים להם. אתה כאילו מאלץ ומחייב אותם, וגם לנו זה לא עוזר, זה אירוע קשה. אז החלטנו שדי, מספיק. אנחנו כל הזמן מספרים עליה במפגשים, באירועים, בהרצאות, ואם היא שם למעלה, ואני מאמין שכן, אז היא רואה מה אנחנו עושים לזכרה".
הצלחתם לחזור מאז לדיזנגוף סנטר?
צביקה: "לא חזרנו לשם לבלות או לקניות, אלא רק כשחייבים, לטקסי זיכרון או בענייני עבודה. יש לי לקוח שעובד שם אז כשאני מגיע, אני מנצל את ההזדמנות לעבור ליד האנדרטה, להיות שם עם עצמי כמה דקות ולהגיד שהחיים נמשכים".
אילת: "כשיעלה הגיעה לגיל 15 היה לי מאוד קשה. היה איזה קו דמיוני שהייתי צריכה שהיא תעבור, שהיא תשרוד מעבר לגיל הזה שאחותה הבכורה לא שרדה. ואז, לתדהמתי, היא בחרה לחגוג את יום הולדתה ה-15 בדיזנגוף סנטר. היא לא עשתה את זה במודע, ואני לא ידעתי על זה מראש. הייתי במתח נוראי. רק חיכיתי לשמוע שהיא יצאה משם, זה היה נורא".
לפני שנה ילדה יעלה את הילי, הנכדה הראשונה של צביקה ואילת. היא גרה עם הוריה בקומה התחתונה של בית המשפחה. קרובה וכל הזמן מחובקת. הסלון מלא צעצועים ושמחה ילדותית. "מאז שהילי נולדה אנחנו מקדישים יותר זמן לחיים ופחות למתים, וכשהיא תגדל נספר לה על הדודה שלא הכירה", מבטיחה אילת. "עכשיו, לקראת יום השנה ה-20, אני מכינה אלבום תמונות שיספר את סיפור חייה".
אתם מרגישים בחיסרון שלה בחיי היום יום?
צביקה: "זה לא משהו שמעסיק אותנו באופן יום יומי, אבל אי אפשר שלא להיזכר ולחשוב באירועים מיוחדים. כשהילי נולדה, למשל, או כשהחברות שלה הגיעו לגיל 18 והתגייסו, וכשהן השתחררו מהצבא, והתחילו ללמוד באוניברסיטה, והתחתנו, וילדו ילדים. אני לא שולט בזה, המחשבה על זה שגם הבת שלי הייתה אמורה להיות שם עכשיו תמיד עולה וצצה. מפריע לי שעם הזמן מיטשטשים הזיכרונות שלי מבת חן. אני יודע שזה טבעי, אבל זה מפריע. עד היום היא חסרה לי בחגים, בארוחות המשפחתיות, כשהכיסא שלה נותר ריק ומיותם, כמו הכיסא של אליהו הנביא, וכמו שאתה יודע שהוא לא יגיע, אתה מבין שגם היא לא תחזור. בשנים הראשונות היינו בורחים מהבית, טסים לחו"ל, הכול רק לא להיות כאן בחגים".
ופורים?
אילת: "פורים זה קשה. קשה מאוד. לנו אין פורים. זה חג הילדים, אבל הילדים שלנו במשך שנים לא היו מסוגלים לחגוג אותו. בשנים הראשונות לאחר הפיגוע, ילדים מהמשפחה היו מגיעים לאזכרה מחופשים, או עם שיער צבוע, וזה היה מחזה סוריאליסטי. רק לאחרונה זה התחיל להשתחרר קצת. אימא שלי, שתמיד תפרה לבת חן את התחפושות, חזרה סוף סוף לתפור קצת לנכדים שלה, האחיינים שלי. ועכשיו כשיש לנו את הילי, אני בטוחה שנחגוג איתה, איכשהו, עם כל הקושי".
את יום השנה ה-20 הם יציינו יחד עם עמותת "אחריי!" בטקס בהר הרצל. אבל הם לא זקוקים לאירועי הזיכרון כדי לזכור ולחוות כל רגע ורגע מהיום ההוא. "בת חן נסעה לעיר הגדולה, לתל אביב, כדי לחגוג את יום ההולדת שלה עם הדס, דנה ונילי", מספרת אילת. "הן הגיעו לשם יום קודם, ישנו בדירה של ההורים של נילי, הצטלמו ונהנו, והיו אמורות לחזור ביום הפיגוע כבר בצהריים".
צביקה: "בסביבות השעה אחת הייתי אמור לצאת במיוחד מתל מונד כדי לקחת אותן הביתה, בגלל שחגגנו לעופרי יום הולדת למחרת, ובת חן הייתה אמורה לעזור בהכנות. אבל אז היא התקשרה וביקשה לישון עוד לילה בתל אביב, הסבירה שהן לא הספיקו לחגוג. היא הבטיחה לחזור הביתה ברכבת הראשונה למחרת בבוקר, ואילת ואני הרשינו לה. אחר כך, במשך שנים, הטרידה אותי המחשבה הזאת, למה בכלל הרשיתי לה? מה היה קורה אם הייתי אומר לא? ברור שאין שום תועלת בזה, אבל זה היה חזק ממני".
בשעות אחר הצהריים החלו לזרום הידיעות על הפיגוע הקשה. אילת הייתה בבית, ומיהרה להתקשר לבעלה במשרד. "היא סיפרה שהיה פיגוע בתל אביב, ושיש לה תחושה לא טובה. בכלל לא העליתי על דעתי שמשהו עלול לקרות לבת שלי. אמרתי לה שיש מיליון ומשהו איש בתל אביב, ושהתחושה הלא טובה תעבור לה. אחר כך היא שוב טלפנה, וסיפרה שנילי נפצעה ושהיא באיכילוב, ושהיא רוצה לנסוע אליה. לא נפל לי האסימון שאם היא נפצעה, ובת חן מן הסתם הייתה איתה, אז אולי משהו קרה גם לבת שלי.
"בסוף נסעתי לאיכילוב רק כדי לרצות את אילת, ובת חן לא הייתה שם ולא בשום בית חולים אחר. אז החלטנו שאסע לאבו כביר, וגם בדרך לשם לא יכולתי לסבול את המחשבה שמשהו קרה. חשבתי שאולי היא בהלם, נמצאת באיזשהו מקום ולא יודעת איך ליצור איתנו קשר. הרי לא היו אז כמעט טלפונים סלולריים. אפילו ניסיתי לעבור דרך דיזנגוף, כדי למצוא אותה ולאסוף אותה. אבל לא נתנו לנו להתקרב".
במכון לרפואה משפטית, אחרי שעות ארוכות של תשאולים, ריאיונות ותיאורים, נקרא צביקה לזהות את בתו בחדר המתים. "היא נראתה ישנה. יפה כמו שהייתה. שאלתי את הבן אדם שהיה איתי, אתה בטוח שהיא מתה? נתתי לה נשיקה במצח, ואז הבנתי: איבדתי את הבת הבכורה שלי". באותה שעה אילת כבר הייתה בבית. "אני ואימא של הדס חזרנו הביתה, כי חשבנו שאולי הן יתקשרו. אבל כשהגענו היו פה כבר כתבים וצלמים, והיה לי ברור מה קרה".
צביקה: "בדרך חזרה כיביתי את הפלאפון, כדי שהיא לא תתקשר ואז אצטרך לספר לה".
אילת: "וכשהוא בא, הוא אפילו לא היה צריך לספר לי".
בזמן השבעה על בתם, גילו הוריה שהיא כתבה יומן במשך שנים. "זה ממש מילא אותנו בהתחלה", מגלה אילת. "אימא שלי אמרה אז שקיבלנו הזדמנות נוספת לפגוש אותה".
צביקה מסכים: "כאילו הכרתי אותה מחדש, ברמות שלא ידעתי קודם. זה נתן לי משהו להיתלות בו ולהתעסק איתו. במשפחות דתיות קוראים תהילים, ואצלנו קראו את המכתבים של בת חן. החברות שלה ישבו והעתיקו כל מילה שהיא כתבה".
יומניה של בת חן הפכו לספר, "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר", שתורגם לשבע שפות זרות. היה שם טקסט אחד, "הוא עובר לידי", שקיבל משמעות מצמררת. היא כתבה אותו כשהייתה בכיתה ז', כשנתיים לפני מותה, וכאילו ניבאה מראש את עתידה.
"כל יום עוד בן אדם סיים את חייו. הוא עובר לידי, רק שלא ייקח גם אותי. זה לא צפוי וזה לא ידוע. אתה יכול לחזור מבית הספר ולגלות שאין לך אבא, או סבא, או אח או אחות או דודה או דוד. ואתה אומר: רק אתמול הוא עמד לידי, רק אתמול הוא חיבק אותי, רק אתמול הוא צחק... מעניין שהמוות מעסיק אותי. הרבה פעמים אני שבה ומהרהרת: 'רק אתמול, רק אתמול'".
אילת מקריאה את הדברים בפעם המי יודע כמה, וקולה עדיין רועד. הפצע עדיין מדמם. היא לומדת לתואר שני בחינוך, והתזה שלה מתבססת על יומני בתה. "תוך כדי המחקר גיליתי כמה היומנים עזרו לבת חן להתמודד עם החיים תחת המתח והטרור. הם גם עזרו לנו להתמודד עם האסון".
צביקה: "מילאנו את החוסר בפעילות. מרגיש שהיא לא נרצחה לשווא. אנחנו מעוררים אותה בכל פעם מחדש, ואני בטוח שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה ואומרת: 'וואלה, כתבתי משהו וזה מגיע לעוד אנשים'. הייתה לה יכולת מופלאה לזהות אנשים וסיטואציות ולתמצת הכול במספר מילים, ותמיד בחרוזים. היא השתעשעה בשפה העברית כמו שאדם משחק בכדורים. היא דיברה בשי"ן שורקת, וזה נתן לה המון חינניות.
"בת חן הייתה רגישה מאוד. היא לא כתבה כמו ילדה רגילה, שזה עשה לי וההוא לקח לי וההיא פגעה בי. היא כתבה על דברים ברומו של עולם. על השואה. על השלום. בכיתה ג' היא כתבה 'למדינתי היפה לא חסר שום דבר, רק שלום חסר לה'. היא מאוד אהבה לכתוב ומאוד האמינה בשלום, ולכן החלטנו שאת הפעולות להנצחתה, במסגרת העמותה שהקמנו על שמה, נרכז סביב שני הנושאים האלה".
צביקה ואילת היו פעילים פוליטיים בולטים במשך השנים. הם היו חברים בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות, עד שעזבו לפני כעשר שנים. "לא אהבנו את ההתנהלות, האג'נדה שלהם לא התאימה לנו", הם אומרים, ומבקשים שלא לפרט.
"לפני כמה שנים כיהנתי כיושב ראש ארגון נפגעי פעולות האיבה, נתקלתי במשפחות שכולות רבות, ועם הזמן הבנתי שהבעיה שלנו היא עם ערביי ישראל", אומר צביקה. "אנחנו יושבים על חבית אבק שריפה, ובכל פעם מתקרב מישהו עם פתיל, ואיזשהו כבאי תורן דואג לכבות את זה. אבל בסוף יהיה פיצוץ.
"יש לי חברים ערבים-ישראלים והם רואים את הדברים בצורה אחרת. רבים מחשיבים את עצמם לפלסטינים שגרים בישראל, אבל זה לא היה כך תמיד. תראה עד כמה המצב מורכב: לא מזמן ישבתי עם חבר ערבי, ופתאום הוא התחיל לדבר בקול רם בערבית עם מישהו, לא הבנתי למה. אחר כך הוא הסביר לי שהיה לו חשוב שישמעו שהוא ערבי כדי שלא יעשו לו כלום כי מישהו שם חשד בו. אתה מבין, אפילו הם כבר חושבים אחרת ומפחדים".
אילת: "מה שקורה בשנתיים האחרונות מרפה את ידיי. במסגרת הפעילות שלנו, קשה לי כבר אפילו להציע להורים לבקר בתי ספר ערביים בטירה. המצב כל כך נפיץ, אני לא מסוגלת".
צביקה: "אנחנו הולכים למבוי סתום, וזה כואב לי. זה רק מיעוט, אבל הוא מוביל את כולם. הממשלה שלנו לא יודעת להנמיך את הלהבות, ראש הממשלה שוגה לדעתי בהתנהלות שלו, ויש הסתה משני הצדדים. אנחנו במדרון מאוד תלול. כששירתתי ביום כיפור האמנתי שזו המלחמה האחרונה. אבל גם הנכדים שלנו עוד ישרתו בצבא. אנחנו חיים על חרבנו".
