פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: מהו האיום המרכזי על המדינה? תלוי את מי שואלים

      מאוד מתסכל להחזיק בעוצמה צבאית מבלי יכולת להשתמש בה, אבל מוגזם לצפות מהצבא, פעם אחר פעם שיספק פיצוי על מחדלים מדיניים באמצעות מהלכים צבאיים

      סיור ראש הממשלה בנימין נתניהו בחטמ"ר שומרון, 6 באוקטובר 2015 (לשכת העיתונות הממשלתית , עמוס בן גרשום)
      רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל בסיור בחטמ"ר בנימין (צילום: עמוס בן גרשום. לע"מ)

      מסתבר שהרמטכ"ל ושר הביטחון אינם תמימי דעים ביחס לאיום המרכזי העומד לפני מדינת ישראל. הרמטכ"ל טוען שמדובר בחיזבאללה ואילו שר הביטחון סבור שהאיום המרכזי הוא איראן. ההכרעה בין שתי הגישות קריטית משום שהיא קובעת את גודלו וחלוקתו הפנימית של תקציב הביטחון, ובעקבותיו גם את תקציב המדינה.

      המחלוקת מעניינת, האם שר הביטחון ניזון מגופי הערכה שונים מאשר הרמטכ"ל, או אולי מייחס להם משקל שונה? הייתכן שמדובר בהערכה אישית של שר הביטחון הדומה להפליא לעמדת ראש הממשלה? חילוקי דעות מסוג זה הם חלק חשוב מהדיון. להכרעה בין שתי הגישות ישנה חשיבות מרובה, אבל רצוי לנהל אותם לפני שסוגרים את התקציב משום שהיא קובעת את התכנית הרב שנתית, ממנה נגזר תקציב הביטחון, ובעקבותיו גם את תקציב המדינה.

      מי יכול לטפל בפיגועי הדקירה

      לאחרונה, הבהיר הרמטכ"ל שמתוך 101 פיגועי הדקירה בחודשים האחרונים, היו לצה"ל אפס התראות. דהיינו, לצבא אין שום יכולת למנוע את הפיגועים. על פי הסקר שנערך לאחרונה, הציבור הישראלי תופס את פיגועי הדקירה כאיום המרכזי על ביטחונו. מכאן שהצבא לא מסוגל לתת ביטחון לתושבי ישראל כנגד האיום המרכזי. ייתכן שהתשובה לא נמצאת במגרשו של רא"ל אייזנקוט, אלא במגרש המדיני.

      הרמטכ"ל הסביר שלמרות שהצבא אמור להתמקד ביכולות ובכוונות של האויב, הוא צריך להתמודד עם זרמי העומק, בחברה הפלסטינית, שהם "מטרידים ביותר, קשה להבין אותם", ו"נדרשת צניעות בהבנת זרמי עומק של עם אחר". האם התשובה לזרמי העומק הללו היא עניין צבאי?

      מעורבות המעצמות באזור

      לאחרונה קיבל הציבור מסרים מרגיעים על כך שיש מערכת תיאום מצוינת בין ישראל לרוסיה, שתפקידה למנוע תקלות בין שני הצבאות. גם החיזבאללה, שלוחם למען אסאד, נהנה משיתוף פעולה מצוין עם רוסיה. שהרי הצלת שלטונו של אסד מהווה את הסיבה המרכזית לנוכחותה של רוסיה בסוריה. רוסיה מספקת לחיזבאללה אמצעי לחימה חדשים, באופן שעלול להוות מקור לדאגה בישראל. גם חיזוק הציר: חיזבאללה-רוסיה-איראן מעורר שאלות ביחס לסיכונים, ואולי ההזדמנויות, הגלומות בו.

      ובהינתן, על פי דברי הרמטכ"ל, שהחיזבאללה הוא האיום המרכזי נגדנו, הרי ששיתוף הפעולה בינו לרוסיה מגביר את האיום נגדנו. במקרה כזה אולי עדיף לשמור על יחסים חמים עם בעלת הברית הטבעית שלנו? שכן המעורבות הסינית הגוברת באזורנו, מרמזת על העדפה ברורה כלפי השכנים.

      נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא סוריה בשאר אסד בפגישה במוסקבה, 20 באוקטובר 2015 (רויטרס , מרשת RT)
      הצלת שלטונו של אסד מהווה את הסיבה המרכזית לנוכחותה של רוסיה בסוריה. פוטין ואסד (צילום: רויטרס. מרשת RT)

      הרתעה נגד טרור?

      מאז גובשה תפיסת הביטחון של צה"ל לפני למעלה מ-60 שנה, היעד של "חיזוק כושר ההרתעה של צה"ל" הופיע כיעד מרכזי בכל מלחמה ובכל מבצע, מתוך הנחה שהאויב יבין בעקבות הפגיעות הקשות שיספוג שמוטב שלא יתגרה בנו.

      ההרתעה היחידה כיום שהיא רלבנטית בהקשר הזה היא ההרתעה הגרעינית. כל צד מבין איזה נזק עלול להיגרם לו, והדבר מאפשר "מאזן אימה".

      ביחס לכל שאר האיומים הביטחוניים שישראל ניצבת לפניהם, ובהעדר איום מדינתי קונבנציונלי משמעותי, מדובר למעשה על הרתעת ארגוני הטרור: דאע"ש, חיזבאללה ,חמאס ו"טרור הסכינים". זוהי משימה בלתי אפשרית.

      מפקדי צה"ל חוזרים ואומרים היום שהסיבוב הבא בעזה יתחדש על פי שיקולים של החמאס, וללא קשר לכמות הנפגעים הצפויה. ומוטב שנפסיק להצהיר על הרתעת הטרור, ולחילופין ננסה להתמודד עם "זרמי העומק של עם אחר".

      אכן, מאוד מתסכל להחזיק בעוצמה צבאית מרשימה מבלי יכולת להשתמש בה, ולהיות כמעט חסרי אונים מול השימוש באזרחים כמגן חי. אבל מוגזם לצפות מהצבא, פעם אחר פעם שיספק פיצוי באמצעות מהלכים צבאיים על מחדלים מדיניים.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.