לאחרונה העריכו גורמי ביטחון בכירים כי ישנם סימני הרגעה לגל הטרור הנוכחי. אך הפיגועים הרצחניים האחרונים, בעתניאל ובתקוע - לצד ניסיונות הפיגועים שלא צלחו, תודות לערנות ומקצועיות של חיילים ואזרחים - הזכירו להנהגה המדינית כי לא נראית באופק נקודת אור המסמנת על שינוי אסטרטגי במצב, וכי עליה לשקול מדיניות הדרגתית תקיפה יותר.
בשטח פועלים כוחות הביטחון במרץ וביסודיות, כדי לסכל ולמנוע כל ניסיון פיגוע אפשרי, אך כשמדובר בפעולות טרור של יחידים - המבוססות על תעמולה והסתה לאומית-דתית מבית היוצר של הרשות הפלשתינית ביו"ש ושל חמאס בעזה - קשה מאוד להתחקות אחר כל פועל פלסטיני או נער, שברגע אחד מוכנים ליישם את ההסתה שקלטו מסביבם, ולצאת למסע רצח ברברי, בסגנון דאע"ש.
רוב האוכלוסייה הפלסטינית אינו לוקח חלק פעיל בטרור
נכון לעכשיו, לא מדובר באינתיפאדה, אלא בגל טרור מתמשך שמצליח להישמר בעיקר בזכות העידוד והתמיכה מהרשות הפלסטינית. ההבדל בין אינתיפאדה ובין גל טרור אינו נעוץ רק בכמות הפיגועים וב"איכותם" אלא בפן המהותי. בעוד שבאינתיפאדה משתתף הרחוב הפלסטיני בהמוניו, בתמיכה ובעידוד פעילים והקרקע בוערת כמעט בכל מוקד, הרי שגל טרור מאופיין בפעילות טרור ממוקדת ומרוכזת יותר - מבחינה גיאוגרפית (בעיקר יו"ש וירושלים), מטרות (סממנים יהודיים ופגיעה במתיישבים) ואמצעים (נשק קר לרוב). הבדל נוסף נעוץ בקשר שבין ארגוני טרור ממוסדים לאינתיפאדה, והקשר של בודדים לגל הטרור.
ניתן להעריך כי רוב רובה של האוכלוסייה הפלסטינית אינו לוקח חלק פעיל בפעולות הטרור הנוכחיות, בשל המציאות הגאו-פוליטית מסביב. התושב הפלסטיני מביט מסביבו, במזרח-התיכון, ורואה רק הרס, חורבן ופליטים אומללים שנעים ממדינה למדינה. במציאות זו, אין ספק כי עדיף לו לחסות בצלו של הצבא הישראלי, שבזכותו נשמרת היציבות, הפרנסה ורמת החיים הטובה יחסית של הפלסטינים ביו"ש, לעומת השכנים.
ואולם, כשברקע ההנחיה של חמאס להפוך את גל הטרור לאינתיפאדה מוצהרת ולדחוף להוצאת פיגועי התאבדות, יכול גל הטרור להפוך בקלות לאינתיפאדה. די בפיגוע התאבדות אחד כדי להבעיר את השטח שבעתיים ולהביא את המצב לכדי מהומה רבתי, שעתידה להסתיים במבצע צבאי ביו"ש או בעזה.
במציאות זו, נדרשת ישראל לפעול בתבונה, בשיקול-דעת ובקור רוח. מצד אחד, עליה להגיב ביד-ברזל נגד כל גורם טרור אפשרי, בין אם מדובר בפעיל, תומך או מעודד טרור, כולל בסביבתו הקרובה של המפגע. בהקשר זה, יש לציין כי הריסת בתי משפחות המחבלים אינה אפקטיבית דיה, כשהדבר נעשה לאחר תקופה ממושכת וכשהפלסטינים החלו ליזום קיבוץ תרומות עבור בניית בתים חדשים למשפחות "השאהידים". הריסת בתי משפחות המחבלים חייבת להתבצע בהקדם האפשרי, שכן מטרתה להרתיע מפגעים, ולא להעניש, ועל ישראל לעקוב אחר כל ניסיון לבניית בית חדש.
מצד שני, על ישראל להיזהר שלא לפגוע בכלל האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש, כדי לא לגרור אנשים נוספים לתוך גל הטרור. ההחלטה האחרונה לאסור על כניסת פועלים פלסטינים ללב ההתיישבות ולהחריג רק את מפעלי התעשייה המבודדים יחסית, הנה נכונה מבחינה זו. ההחלטה מאותת לחברה הפלסטינית כי פעולות טרור נוספות, יביאו ליותר לחץ עליה, אך עדיין מאפשרת לחלק מהפועלים הפלסטינים להמשיך במרקם חייהם באופן יחסי, בייחוד במקומות שבהם אין חיכוך משמעותי.
המאבק בטרור ארוך, קשה ומייגע. אך מדיניות שקולה ונחושה מחד, וכזו שלא מתלהמת מאידך, לצד עצבי ברזל וחוסן לאומי, יש בהם כדי לגבור גם על גל הטרור הנוכחי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.