ממשלות ישראל במשך שנים נוקטות במדינות רווחה דו פרצופית. מצד אחד הן דואגות לרווחת העובדים השכירים, בשורה של חוקים המגנים עליהם מפני המעסיקים ומפני צרות ומחלות, ומהצד השני נשאר מגזר העצמאים, שהם לעיתים קרובות המעסיקים, נטול זכויות, חסר רשת בטחון סוציאלית ומופקר מבחינת רשויות המדינה.
לא פלא שמידי שנה נסגרים בישראל 41,000 עסקים קטנים, ושנתוני משרד הכלכלה מראים ש- 30% מהעסקים החדשים יסגרו תוך 5 שנים מפתיחתם, כאשר מרבית העסקים שמצליחים לשרוד נמצאים במלחמת קיום תמידית ובשגרה שוחקת.
למה זה קורה?
כיצד הגענו למצב בו חצי מיליון אזרחים בישראל, שהם עצמאים ובעלי עסקים קטנים, האחראים ל-45% מהתמ"ג ול- 55% ממקומות התעסוקה, מופקרים על ידי רשויות המדינה?
הסיבה לכך היא היסטורית.
בשנותיה הראשונות של המדינה, העצמאים נחש בו לבעלי ההון, בעלי המפעלים והיוו את הגרעין של העשירון העליון. לכן הוקמה ההסתדרות שתפקידה להגן על השכירים מפני מעסיקיהם. השנים בהן מפלגות שמאל סוציאליות ישבו בשלטון היטיבו מאוד עם השכירים. שורה של חוקים סוציאליים הגנו עליהם, כמו ימי חופשה ומחלה בתשלום, דמי לידה, דמי פגיעה בעבודה, דמי אבטלה, הפקדות המעסיק לפיצויים ולפנסיה ועוד...
העצמאים, נחשבו כאמור למעמד החזק, העמיד, שאינו זקוק להגנה סוציאלית, שכן הם "מרופדים בכסף" לפי התפיסה הרווחת, ולכן ממשלות ישראל לא חוקקו במקביל חוקים סוציאליים שיגנו על מגזר העצמאים.
מגזר נטול זכויות סוציאליות
אולם, במהלך השנים מעמד העצמאים השתנה בעקבות השינויים שעבר עולם התעסוקה. יותר ויותר משרות שכירים הוחלפו במחשבים ובטכנולוגיה. יום העבודה התארך, דבר המקשה על הורים לילדים צעירים לעבוד כשכירים. צמצום כמות המשרות מול הרחקת גיל היציאה לפנסיה, הביא לגל של מפוטרים בני 50 פלוס, המתקשים להשתלב במעגל התעסוקה. כך שיותר שכירים מצאו עצמם נפלטים ממעגל התעסוקה ופותחים עסק עצמאי. גם הקדמה הטכנולוגית והעולם הגלובלי מאפשרים היום ליותר אנשים לעבוד מהבית. כיום יש בישראל כרבע מיליון פרילנסרים, שהם אנשים שעובדים לבד ואינם מעסיקים אף עובד.
העצמאים החדשים הם לא עשירים. רחוק מכך. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי מרבית העצמאים נמצאים בעשירון השישי ואף למטה מכך. כ - 60% מהעצמאים בישראל מרוויחים בין 6,000-10,000 ¤ בחודש. מדובר בעסקים חופשיים כמו: צלמים, גרפיקאים, קוסמטיקאיות, ספרים, מטפלים ברפואה משלימה, חשמלאים, שרברבים וכד'...
כאמור, מגזר זה נשאר נטול זכויות סוציאליות. בעוד שהשכירים זכו במהלך השנים לשלל הטבות, ממשלות ישראל שכחו את חובתן לעצמאים, והתייחסו במשך שנים רק לשכירים כאל ציבור הזקוק להגנות סוציאליות. עצמאי שחלה, נפצע או נאלץ להפסיק לעבוד בשל מחלת בן זוג או ילד אינו זכאי לשום תשלום מהמדינה, בניגוד לשכירים הזכאים לימי מחלה בתשלום, דמי אבטלה והטבות סוציאליות נוספות.
יותר מכך, רבות מההטבות הסוציאליות של השכירים מגיעים מכיסם של המעסיקים. וכשמדובר בבעל עסק קטן המעסיק 5-50 עובדים, יש לכך משמעות כספית כבדה. למשל, לאחרונה עברה בקריאה טרומית הצעת חוק לתוספת של 2 ימי חופשה לשכירים. העלות הכספית של חוק זה עבור בעל עסק קטן המעסיק "רק" 10 עובדים היא כ- 9,000 ¤ בשנה.
ומה בעניין תקציבים?
כשזה מגיע להקצאת תקציבי מדינה, אפליית מגזר העצמאים זועקת לשמיים. בתקציב 2016 הקצה שר האוצר סכום של 150 מיליון ¤ לטובת חוק דמי אבטלה לעצמאים. חישוב פשוט מראה שהאוצר הקציב לכל עצמאי במדינת ישראל סכום העומד על כ- 30 ¤ לחודש בגין הטבות סוציאליות חדשות.
לשם השוואה, בהסכם שערך האוצר עם ההסתדרות לפני שבועות ספורים, הקצה האוצר 7.5 מיליארד ש"ח להעלאת שכר לעובדי המגזר הציבורי, המונה כ- 570 אלף אזרחים. כלומר עבור מגזר זה הקצה האוצר תוספת של כ- 1,100 ¤ לחודש בגין הטבות שכר (מעל התקציבים הקיימים).
אז מה הפתרון?
עד שממשלת ישראל לא תקבל החלטה שכל אזרחי המדינה שווים בפני החוק, ותבטיח רשת בטחון סוציאלית לכל אזרחיה השכירים והעצמאים, נמשיך לראות עסקים נסגרים מידי שנה ובעלי עסקים שנלחמים מלחמת קיום יומיומית. הפתרון היחיד הוא יצירת שוויון זכויות מלא בעיני החוק גם בחובות וגם בזכויות, ושוויון גם בהקצאת תקציבים לכלל המגזרים העובדים בישראל.
תנועת "עצמאים עושים שינוי" פועלת למען קידום מגזר העצמאים בישראל.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.