יש פער נורא גדול בין השיח הפייסבוקי על הטרור, לבין מי שנפגע ממנו. בפייסבוק מתחוללות מלחמות עולם, ובשטח, אתה שומע על אנשים מיוחדים ויפים שהלכו ולא ישובו. האחרונה שבהם נכון לכתיבת שורות אלו, הלוואי שלנצח היא דפנה מאיר שכבר דובר עליה ועל זוהרה המיוחד. היו גם בני הזוג הנקין, השם ייקום דמם (בינתיים הממשלה לא ממש עושה את זה). אנשים אציליים. אלון בקל - דמות מופת. מלאכי רוזנפלד - גאון צעיר, תמים שלא פגע באיש, ושהוריו לא מפסיקים לדבר ולהפגין אהבה. ועוד, ועוד. ובחזרה לעולם ההפוך שלנו: פוליטיקאים מתכתשים, ארגוני שמאל וארגוני ימין מתנגחים, אושיות פייסבוק עוקצות, אנשים אחרים רבים. הכול גועש, רועש, סואן, בלי הפסקה. מלחמה על גבי מלחמה על גבי מלחמה.
השבוע נפצעה גם תושבת תקוע, מיכל פרומן, אשתו של שיבי, בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל, שבחזונו הבלתי מתפשר לשלום ודו-קיום, הקים עליו יריבים מקרוב ומרחוק. ובני משפחתו, כמוהו. שואפים לשלום בכל רמ"ח אבריהם. גם לאחר שנפצעה מדקירת מחבל, אמרה מיכל דברים שגם שמאלני מוצהר לא יבין: שבהתקרבות הסכין לגופה היה משהו אישי, שמלחמה מקרבת. שהמחבל היה נראה מבולבל, שהוא לא התכוון להרוג, שהיו לו בייבי-פייס. יום אחרי שנדקרה, כך היא דיברה. זר לא יבין זאת. וברשת, כמובן, קמו הקוראים מימין והזדעזעו. איחלו לה רפואה שלמה ולא רק בגוף. איך היא מדברת ככה, הזויה, רואים שהיא ממשפחת פרומן.
כמה שונה היה נשמע הראיון מאיך שהוא צוטט
גם לי הציטוטים האלה לא בדיוק החליקו בגרון. הרמתי גבה או שתיים, וחשבתי שזה לגמרי-לגמרי מוגזם. גם אחרי שקצת עיכלתי, חשבתי לעצמי שגם אם זה מה שהיא הרגישה, זה בוודאי לא משהו שצריך לומר ברגע כזה. המחבל רצה לפגוע בך, הוא היה יכול להרוג אותך, את במלחמה, את מבינה מה זה אומר?
ואחרי שקראתי את אינסוף הציטוטים שרצו באינטרנט, הלכתי ושמעתי את הראיון המלא, מילה במילה. והוא, כמובן, היה נשמע אחרת לגמרי. נשמעת שם אישה אצילית, קצת נסערת, קצת מבולבלת, המומה ממה שחוותה ומהמחשבות שהיו מוזרות ולא צפויות גם בעיניה, כן. כמה שונה היה נשמע הראיון מאיך שהוא צוטט, מאיך שמישהו בעולם בחר להעלות אותו לרשת. לקחת חצאי משפטים ולעשות מהם כותרות. ושוב ההבדל בין העולמות ההפוכים ניכר: בעולם אחד יש פיגוע, בעולם אחר מדברים עליו. והכל כל-כך שונה. ולנו לא נותר אלא לתהות: האם זה מה שהנרצחים היו רוצים שנעשה עם מותם? האם זה מה שהמשפחות שלהם רוצות? האם ככה אנו מתקנים? ואולי אנחנו דווקא הורסים?
אולי אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההפך ממה שכבר עושים? אם האויבים שלנו עסוקים בשנאה ובהסתה, למה אנחנו מתנהגים קצת כמותם? למה אנחנו נותנים להם את המלחמה הזו בינינו, והם רק יושבים עם פופקורן וצוחקים. למה אנחנו לא עושים בדיוק את מה שהפוך ממה שהם עושים למה אנחנו לא מפיצים אהבה וקירוב?
הכי קל לשנוא. הכי קל לקרוא מילים מקוממות ולרוץ לכתוב על זה סטטוס. הכי קל לעקוץ, לקלל, לכעוס. יותר קשה לנשום רגע, לקבל, להכיל, או סתם פשוט לשתוק. גם אם זה קצת שורף מבפנים. רגע או שניים, וזה יירגע. קשה, אבל אפשר. המצב היום הוא לא טוב. אנחנו יכולים ליותר מזה. אנחנו צריכים. וזה גם מגיע לנו. מי יודע, אולי זה אפילו ישתלם. מה אכפת לנסות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.