כשהרב פרומן ז"ל היה מוחא כפיים בהתלהבות, בבית המדרש או באמצע התפילה, ידעו כבר תלמידיו כי הוא רואה בזה טקס בפני עצמו. הרב פרומן היה מדבר על מחיאת הכף שמחברת בין שמאל לימין. לדבריו, זו הדרך היחידה לברוא בריאה בעולם. אין מחיאת כף אחת ואין עולם מתוקן ללא שמאל וללא ימין.
הרעיון היהודי החזק הזה בא לביטוי בסיפור המפורסם על ריש לקיש ורבי יוחנן. הם היו זוג לומדים, שהיו ידועים במחלוקות הרבות ביניהם. כשריש לקיש הלך לעולמו, בשל ריב שפרץ ביניהם, קונן רבי יוחנן את איבוד בר הפלוגתא שלו וכשלא הצליח למצוא תחליף ראוי, מת מרוב צערו.
הימין הישראלי ניצח בבחירות. מאז ימי מפא"י לא הייתה הגמוניה כל כך ברורה בפוליטיקה הישראלית. מזה שבע שנים (רעות? טובות? בעיני המתבונן) מבצר נתניהו את שלטונו. מה כבר אפשר להספיק בשבע שנים? בגין הספיק במעט פחות לכרות ברית שלום היסטורית עם מצרים. בן גוריון הניח את התשתיות למדינת ישראל, לכוחה הצבאי ולקליטת העלייה בהיקפים עצומים. רבין החל בתהליך הפיוס עם העם הפלסטיני, במהלך מורכב וקשה שהסתיים ברציחתו.
קשה להצביע על הישגים משמעותיים בשבע השנים האחרונות. אמון הציבור בחבריו בממשלה ובכנסת, משמאל ומימין, הולך ויורד. החיבור בין נבחרים ובעלי הון הולך ומתחזק. תפקיד חבר הכנסת ה"פשוט" והחוקק עבר פיחות ציבורי דרמטי.
והעיקר? נבחרים רבים משקיעים את מרצם בפילוג, שיסוע וסכסוך. בואו נודה על האמת. כל פוליטיקאי עוסק ועסק בסימון המחנה. מי לגיטימי ומה ומי איננו. ועדיין, התיוג והמתקפה הישירה על ציבורים שלמים בחברה הישראלית, הפכה להיות ספורט של ממש. נדמה ששכחנו מה תפקידם של מנהיגים: לתקן את ההווה. לייצר עתיד משופר. ולחבר את החלקים השונים בחברה, על מנת שלא נתפרק מבפנים.
אז מה היה לנו שם? ערבים שמואשמים חדשות לבקרים בחוסר נאמנות, טרוריזם וברבריות. שמאלנים המוקעים כבוגדים על ידי נבחרים ופעיליהם. עניים, הזוכים להתעלמות מתמשכת מצד ממשלה שכשלה בצמצום ממדי העוני באופן מחפיר. מזרחים. אשכנזים. להט"בים. חילונים. תל אביבים. כולם חוטפים ממי שהיו אמורים לחבר ולהתחבר ולהיות, במובן הבסיסי ביותר, שליחי ומשרתי ציבור.
אז איך נשמעת מחיאת כף של יד אחת? רע מאוד. שימוש בהגמוניה פוליטית לעריצות רוב דורסנית הופך את כולנו לנכים וחסרים חברתית. כשגדלתי במשפחה ימנית- דתית- פריפריאלית שמעתי סיפורי זוועה על פרוטקציוניזם בשירות מפא"י ומקורביה. כמה כואב שנושאי בשורת השינוי והמהפך, בשם אותו הכאב והצורך לבער את הרע, שיכללו את השיטה ועלו בהרבה על מוריהם מהממסד המפא"יניקי.
אז מה לעשות? לא לשתוק. אין לנו ארץ אחרת. וכל שוחריה ואוהביה של הארץ הזו ושל החברה הישראלית חייבים להרים קול ברור: עד כאן! ישראל זה אנחנו, כולנו, ולא ניתן לדחוק מי מאיתנו לשולי החברה. נעשה ונצליח!
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.