נסים זמיר הפך בשנים האחרונות לכתובת לסובבים אותו להגשת תלונות. הוא אינו נושא בתפקיד ציבורי רשמי או התנדבותי בעירו בית שאן, ובשגרת יומו הוא בכלל עובד חברת סיעוד, אבל מכריו רואים בו צינור לרשויות, כתובת לסיוע בתיקון עוולות ולהגשת תלונות.
הוא מפעיל בהתנדבות עמוד חדשות עירוני בפייסבוק, דואג לעדכן תדיר על פעילותו ושומר על ערנות סביבתית מוגברת. פעמים רבות הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר העירייה, נעזר באגודה צרכנית כזו או אחרת, ובעבר הוביל מספר פעמים להגשת תביעה ייצוגית בנושאים שונים.
בראש מענייו נושאים עירוניים וסביבתיים - משאיות זבל שמפרות את שלוות העיר בלילות, בורות בכבישים המסכנים הולכי רגל ונהגים, ופסולת עירונית שפוגעת באתר תיירות בעיר. הוא מרגיש נוח לפנות למשטרה במידת הצורך, ומבחינתו זוהי חובה מוסרית.
כך למשל הגיש באחרונה תלונה נגד ראש עיריית בית שאן רפאל בן שטרית על דיווח כוזב לכאורה בעמוד הטוויטר הפרטי שלו, שם כתב מידע שלטענת זמיר אינו נכון. "יש פה הונאה ולכן מצאתי לנכון להתלונן", מסביר זמיר את הרציונל מאחורי פעילותו. זו האחרונה לא תמיד נתפסת באור חיובי ויש לכך השלכות חברתיות. "אני נתפס כמעצבן", הוא מודה. "אבל אני לא רואה בזה הלשנה, זה משהו שכל אזרח צריך לעשות, זו טובת העיר והתושבים". תגובת עיריית בית שאן: "נסים זמיר אינו ראוי להתייחסות רצינית, וכנגדו הוגשה תביעת דיבה ולשון הרע על סך 100 אלף שקלים בבית משפט השלום בבית שאן".
הפרקטיקה של הגשת התלונה, של דיווח שיטתי על הנעשה סביבו, חדשה גם לו. ספק אם לפני כמה עשורים בקהילה קטנה כמו בית שאן היה מצליח להעביר ביקורת על התנהלות הרשויות בעירו, ולהשמיעה במרחב הציבורי. אולי זה עידן הרשתות החברתיות שמאפשר לו ולאזרחים רבים אחרים גישה נוחה ופשוטה לדעת הקהל, ואולי זה בכלל שינוי חברתי עמוק יותר בחברה הישראלית הנוכחית מרחב הדיון הציבורי גדל משמעותית. יש שיגדירו אותנו חברה של "מלשינים" שגורמת לעצמה נזק, אחרים יברכו על התהליך ויצביעו על כך שהשינוי הביא לחשיפת שחיתויות ופשעים. כך או כך, נראה שהשינוי בעיצומו.
פרופסור עירן הלפרין, דיקן בית ספר ע"ש ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה, הוא מומחה לגישות פסיכולוגיות חברתיות לפתרון סכסוכים. התיאוריה שהוא מציע היא אחרת. לא לתפוס את האזרחים כ"מלשינים" אלא ככאלה התורמים לחברה, שכן לדבריו היכולת להעביר ביקורת על קבוצה אליה הפרט שייך, היא תוצאה של התבגרות הקבוצה ואף שלב טבעי בקיומה.
החברה הישראלית לדבריו משנה אופייה מחברה קולקטיביסטית, בעלת עקרונות סגורים וחשיבה אחידה, שהמאפיין העיקרי בה ש"אסור להוציא החוצה", לחברה נורמלית. "אנחנו רואים שינוי בנכונות של חברי קבוצה להוציא החוצה מעשים לא מוסרים או עוולות שנעשו בקבוצה שלהם, כדי לייצר תיקון של ההתנהלות הזו". הלפרין מסביר שגם לרשתות החברתיות משקל בשינוי, הן מאפשרות ליחיד לקבל תמיכה ולהגיע לקהלים מחוץ לסביבה עליה הוא מעביר ביקורת.
השיחה עמו גולשת באופן טבעי לשדה הפוליטי. הוא מסביר שמחקרים אחרונים מראים שדווקא ביקורת על קבוצה, חברה או מדינה, מייצרים אמפטיה כלפיה. לדבריו, אם במהלך מבצע צבאי נעשה אקט לא מוסרי, והוא מדוברר החוצה על ידי גורמים מתוך ישראל, אזי בעולם ישראל תיתפס באור פחות שלילי, "כחברה פתוחה ליברלית שמוכנה לבדוק את עצמה".
הלפרין מדגים באופן פשוט יותר. כאשר בני זוג רבים, ואחד מודה בפני השני על טעותו, זה יאפשר לקשר לצמוח ולוויכוח להתקדם, ולצד השני לגלות אמפטיה ולשמוע אמירות קשות יותר מצד זה המודה בטעות. או במילים אחרות - "כששומעים ארגונים מתוך ישראל מבקרים את ישראל, העמדות כלפיה משתפרות משמעותית". הוא מבקש לציין שהדבר נכון גם כלפי מאבקים בחברות אחרות. למשל המאבק לעצמאות של הבסקים בספרד, מעמד השחורים בארצות הברית מול הלבנים, ועוד. "במובן הזה תנועת 'אם תרצו' פועלת נגד עצמה", הוא מאתגר את השיח, "בוא נזמין אותם למחקר שבודק את ההשפעה על תפיסת ישראל בעולם של הפרסום של 'אם תרצו' מול הפעולות של 'שוברים שתיקה'".
מנכ"ל "אם תרצו", מתן פלד על פניו דווקא מעודד ביקורת. "אני חושב שמבחינה תיאורטית כל דעה היא לגיטימית וגם ללכת לעולם ולהשמיע את הדעה, אם מישהו רוצה ללכת להרצות, אי אפשר לעצור אותו ולא צריך", הוא מצהיר. עיקר הבעיה לשיטתו היא סוג הביקורת, "האם היא ביקורת בונה וקונסטרוקטיבית ומטרתה לשפר את החברה ולהתמודד בתוכה או שמדובר בביקורת הרסנית, בתעמולה קשה שהמטרה שלה לפגוע במדינת ישראל". יחד עם זאת הוא מסייג ואומר שמי שרוצה לשפר את צה"ל, צריך לפנות לצה"ל. "אתה לא צריך ללכת לשוויץ".
החברה הישראלית לדבריו רגילה לחילוקי דעות ויודעת להכיל אותם, ולראיה חוסר היכולת בחברה הישראלית לקבל את הביקורת של שוברים שתיקה ודומותיה נעוצה דווקא באופי הדברים. "כאן מדובר בשקרים והסתה, ארגונים המקבלים מימון רחב מחו"ל, ולכן הם נתקלים בהתנגדות של החברה הישראלית". בתנועת "אם תרצו" גם לא מתרשמים מהמחקרים עליהם מדבר פרופסור הלפרין. "העובדה שמסתובבים בעולם ארגוני תעמולה אנטי ישראלים, שטופלים האשמות שווא על המדינה ומסלפים עובדות, לא תורמת כהוא זה לחוסנה של מדינת ישראל ולתדמיתה ולעתידה. לא פעם ראשונה שיש פער משמעותי בין תוצאות מחקרים שונים למציאות ולצערנו כנראה שזו לא הפעם האחרונה".
הלפרין מציע הסבר שונה מעט. לדבריו, כדי לחולל שינוי בקבוצה יש צורך פעמים רבות לצאת נגדה, למתוח ביקורת ולהשמיע כלפי חוץ טענות שקשה לקבוצה להכיל. "כל השינויים הגדולים החלו מאנשים שהעזו לצאת נגד הקבוצה בה הם חיים", הוא מסביר את ההתנגדות מבית לעמותות השמאל, "ותמיד הם שילמו על כך מחיר כבד".
והמחיר פעמים רבות הוא אישי. כך למשל מיה כץ, פעילת התנועה "לוחמים לשלום", שצירפה אל שורותיה מתנדב חדש. הם שיתפו אותו בפעילות הקבוצה, נסעו איתו למפגשים ותקופה ארוכה התקרבו והתוודעו אליו. לימים נודע שאותו הפעיל היה שתול של תנועת הימין "עד כאן" ובמהלך התנדבותו בתנועה עסק בתיעוד, צילום והקלטה של פעולות החברים.
"זו חוויה לא נעימה ומאכזבת", משתפת כץ, "אתה משקיע במישהו, אתה מכניס אותו לתהליך קבוצתי, חושף דברים אישיים וזה מאכזב לראות את השימוש שנעשה בזה". לדבריה אין להם מה להסתיר, ואם הוא היה משתף בעמדותיו היה נוצר דיאלוג בריא וחיוני. לדבריה הבעיה היא שדברים הוצאו מהקשרם. "למשל, להגיד על הפעילות שלנו שהיא מסיתה לאלימות, ולהשתמש במידע ולהציג אותו באופן מגמתי ולא נכון", אומרת כץ.
לטענתה, המסר המועבר מפעילות מעין זו היא נגד השמעת ביקורת. "אני ישראלית, והמדינה חשובה לי, ואני עושה את זה כי זה חשוב לחברה וחשוב למדינה". לטענה שעל הדברים להישמע בבית ולא בחו"ל היא עונה שאין הבדל. "ארגוני ימין לא מדברים בחו"ל? המטרה שלנו להצביע על עוולות ולתקן אותם, וזה נראה שיש אג'נדה ברורה שמנסים להוביל והיא שאסור לדבר על דברים כואבים ומורכבים השנויים במחלוקת, ואין מקום לשיח ביקורתי מגוון".
גם הממסד גילה את התכונה החברתית החדשה הזו, ומקומות רבים ייסדו "מלשינון", אפליקציה, אתר או מענה אנושי, דיסקרטי, המאפשר לדווח על בעיות חברתיות שונות. כך למשל ב-2013 רשות המסים השיקה את "קו הצדק", למסירת מידע על אודות עברות מס. "זה לא היה מצליח לפני 30 שנה", סובר דודו הנס, סגן מנהל אגף מודיעין ארצי ברשות המסים. "החברה כאן הייתה סגורה יותר, והכל נסגר בחדרי חדרים". הנס יכול להתגאות. מאז השירות הושק הגיעו לרשות 25 אלף מידעים על אודות עבירות מס לכאורה.
דוגמאות? לא חסר. "אנשים מבינים שסביבם יש כאלו שגונבים את הקופה הציבורית, והם מתלוננים ומדווחים וזה לא נתפס עבורם כהלשנה" מסביר הנס, "אם היית רואה מישהו שגונב כסף מחנות, לא היית מתלוננת, או מנסה לעצור אותו?".
רק עולם הפשע שומר על קוד השתיקה
אבל לצד תיקוני עוול מוצדקים, הקו גם משמש לא אחת לסגירת חשבונות בין אישיים. "יש כאלה המחפשים נקמות, מתלוננים על הבוס, או על בן הזוג לשעבר ואפילו משתמשים בקו לסגירת מאבקים בתוך המשפחה", אומר הנס.
גם כאן פרופסור הלפרין סבור שקבוצות שונות בתוך החברה הישראלית יקיימו התנהגויות שונות. כך למשל קרוב לוודאי שבתוך החברה הערבית יוגשו פחות תלונות למוסדות המדינה, בשל תחושת השייכות החזקה יותר למסגרת המשפחתית או השבטית, וגם בקרב יוצאי ברית המועצות לשיטתו הפרקטיקה תהיה דומה, אבל מסיבות אחרות, היסטוריות.
כנראה שהדוגמה הקיצונית ביותר לחברה שתוקיע את מבקריה היא בעולם הפשע. פרשן הפלילים וכתב המשטרה של וואלה! NEWS יוסי אלי, מסביר שבקרב ארגוני הפשיעה, מכנים את משתפי הפעולה "מ?נ?אי?קים" או "שוטרים" והם אוטומטית מועמדים לחיסול. "אם אדם 'פותח', במשטרה, הדם שלו מותר", הוא מסביר את הלך הרוח כלפי "מלשינים". "מדובר בטאבו. גם אם פוגעים בך, גם אם אתה מסתכן במאסר ממושך, לא משתפים פעולה עם המשטרה". מי שכן ישתף פעולה בדרך כלל יהיה זה שאין לו ברירה, ונקלע למבוי סתום. "אדם שהסתכסך עם כולם והוא רואה במשטרה מוצא אחרון".
נדמה שבין אם מדובר ב"הלשנה" על החברה הישראלית במרחב הבין לאומי ובין אם השמעת הביקורת היא סמן חיובי המעיד על חברה שמתבגרת, השינוי כבר כאן. היכולת של הפרט להביע את עמודותיו, לדווח, להגיש תלונה על סביבתו - הולכת וגדלה. אם בעבר חברות קטנות וסגורות החניקו בתוכן מעשים איומים, הרי שהיום באבחת מקלדת, כל אדם יכול לשתף את צפונות לבו, את שנעשה לו ולהלין על סובביו.