הצעת החוק של ח"כ איציק שמולי שהוגשה לפני כשבועיים - להתקין מצלמות במסגרות חינוך לגיל הרך, באה בעקבות נתונים מדאיגים של מקרי התעללות לכאורה בפעוטות שאחוז התיקים הנסגרים בעניינם בשל חוסר ראיות. משתמע מהיוזמה להתקין מצלמות כי הבעיה שהחוק של ח"כ שמולי בא להתמודד עמה היא מספרם הנמוך של כתבי אישום בגין פגיעה בפעוטות כי הצלחה של התערבות מעין זו אמורה להתבטא בהגדלת מספר כתבי אישום בתיקים מעין אלו. כך או כך, הגדרת הבעיה והפתרון המוצע, לא נותנים מענה למצב בשטח-כפי שאני רואה אותו.
האינטרס שלנו כחברה איננו להצליח להעניש את האשמים, אלא ליצור תנאים במסגרות החינוך לגיל הרך שיקטינו עד מאוד או אף יעלימו אפשרויות של התעללות בילדים. יתרה מזו, כחברה וכהורים לילדים, איננו יכולים להסתפק בסטנדרט מינימאלי של השגחה ללא חשש להתעללות בילדינו. עלינו לצפות ליחס חם ומכיל לצד הצבת גבולות לילדים הצעירים, תהא התנהגותם אשר תהא. בנוסף, עלינו לצפות להעשרתם השפתית והקוגניטיבית של כל הילדים כולם.
על קובעי המדיניות בנושאי חינוך ונציגי הציבור לאמץ חשיבה מניעתית, פרו אקטיבית בהתמודדות עם מצבים שמסכנים ילדים בגיל הרך. ראוי לנתח את המצב ולבדוק גורמים שמגבירים שכיחות של התעללויות ולנסות לטפל בהם על מנת לצמצם את הסיכוי שהתעללויות תקרנה . מצלמות אינן יכולות לקדם חינוך טוב בכל מקרה.
קשר טוב ויחסי אמון בין מחנכות לגיל הרך עם ילדים והוריהם הם תנאי לחינוך איכותי. הכנסת מצלמות פוגעת ביכולת לבנות קשרי אמון בין הורים לצוותי המעונות. מה שמסתתר מאחורי צעד זה, היא ההנחה שמה שנחוץ בגן הם שיטור ופיקוח. איך תוכלנה בתנאים אלו המטפלות להתעניין בילדים, ובמה הם מרגישים ובמה מעניין אותם? איך תוכלנה לשתף הורים בקשיים ובהתלבטויות שהם מנת חלקם של כל מי שמחנך ילדים צעירים? פחד מביקורת ומתביעות איננו מאפשר לשקול אפשרויות בקור רוח ולקבל החלטות לטובת הילדים.
הבעיה המרכזית בחינוך לגיל הרך בארץ, והדבר איננו סוד, נובעת מחוסר ההסדרה של החינוך לגילאי לידה עד שלוש. מכך שפורמלית מסגרות אלו כפופות למשרד הכלכלה. עקב כך, במסגרות אלו עובדות מחנכות שלא קיבלו הכשרה מספקת (מדובר בפרא-פרופסיונאליים שהמקסימום שמקבלות הוא קורסים בשעות אחה"צ אחרי שעות העבודה) ותנאי עבודתן קשים. ימי העבודה ארוכים, חופשותיהם אינן חופשות כמו של עובדי חינוך אלא דומות לחופשות של עובדי מנהל. שכרן מן הנמוכים במשק וגם במסגרות המפוקחות מספר הפעוטות באחריותה של כל מטפלת רב מאשר בכל מדינה מערבית. תנאיי עבודה קשים אינם מצדיקים כמובן התעללות, אך כתוצאה מכך, המקצוע איננו בהכרח מושך את האנשים המוכשרים ביותר לעבודה שוחקת זו.
לכן, כדי למנוע התעללויות נדרשים כמה צעדים מסוג שונה לגמרי מאשר התקנת מצלמות. על המדינה להסדיר חוקית את תחום החינוך לגיל הרך, כך שלא יתקיימו מסגרות חינוך קבוצתיות לגיל הרך שאינן מפוקחות. בנוסף יש לשפר את תנאיי העבודה של העוסקות בחינוך לגיל הרך: להקטין את כמות הילדים באחריותה של כל מטפלת, לצמצם את מספר שעות העבודה למשרה מלאה, להציע ימי חופשה מרובים יותר בדומה לימי החופשה של הגננות.
יש להגדיר תנאים לעיסוק במקצוע ואולי ליצור מצב שגם מטפלות פרטיות וגם המחנכות במסגרות החינוך יקבלו רישיון לעיסוק בטיפול-חינוך לגיל הרך. לא רק זאת, יש לקבוע מה הם תנאי סף לפתיחת משפחתון על ידי ועדה ציבורית כלשהי.
צריך לזכור שחינוך איכותי לגיל הרך מחייב הכשרה מקצועית של העוסקים בו ואיננו מתבטא ביישום טכני של סטנדרטיים. יש להתבונן לבעיה בעיניים, להבין את מהותה ולטפל בליבתה. הצבת מצלמות בגנים לא תיתן מענה ל היעדר ההכשרה והפיקוח המקצועיים על אותן גננות או מטפלות ותרדד לגמרי את הבעיה העמוקה שקיימת בשוק הפרוץ של הגנים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.