העורך הראשי של ה"ניו יורקר", דייוויד רמניק, התלווה ליו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, במסגרת כתבה שזכתה לכותרת המפרגנת "זרעים של שלום - מסע הצלב הבלתי-סביר של איימן עודה". רמניק, שהגיע עם איימן לכנסת, לבית לחם ולפגישה עם אבו מאזן ברמאללה, דן עמו בסוגיות רבות החל מילדותו, דרך השתלבותו ופועלו בכנסת ועד המצב ברשות הפלסטינית והייתכנות של פתרון שתי המדינות.
בתום המסע המשותף של השניים, כינה אותו רמניק, שחיבר ביוגרפיה על נשיא ארצות הברית ברק אובמה, "קדוש פוליטי", בשל "היכרותו האינטימית עם חדר החקירות של השב"כ", ולא היסס להשוות אותו למוביל מחאת השחורים בארצות הברית, מרטין לות'ר קינג. "הוא פוליטיקאי מעונב, ומחוקק הקורא לדו-קיום יהודי-ערבי בתקופה של תקוות מרוסקות, מעשי טרור כמעט יומיומיים וכאוס אזורי", כתב רמניק.
בעת שדנו על ילדותו של איימן בחיפה, הוא סיפר על הפעם הראשונה שהרגיש כי ברצונו לפעול למען זכויות שוות לערביי ישראל. בשנת 1988, במהלך האינתיפאדה הראשונה, כשהיה בן 13, הוא יצא מבית הוריו ב-5:00 לפנות בוקר והגיע להפגנה בסכנין לרגל "יום האדמה". עוד סיפר כי שם הוא שמע את המשורר והפוליטיקאי הפלסטיני הנודע תאופיק זיאד, שעורר בו השראה לדרוש זכויות שוות לערביי ישראל. "הרגע הזה נכנס לי לזרם הדם, לבשר", סיפר.
הוא המשיך וסיפר כי בגיל 16 הוא זומן לחקירה בשב"כ. "הייתי מפוחד לחלוטין וגם גאה. אם השב"כ טרח לזמן אותי, זה אומר שהייתי פטריוט רציני". הוא נזכר כי היה מקבל מכות ואיומים אחרי שהניף בהפגנות שלט שעליו נכתב 'שתי מדינות'. הוא סיפר כי זומן לחקירה עוד שלוש פעמים. "הם לא הכו אותי, אבל הצליחו לבודד אותי מחבריי, והרגשתי שהם צופים בכל דבר שאני עושה".
בביקור משותף של השניים בכנסת, הצביע עודה על תמונות של ראשי הממשלה לשעבר דוד בן גוריון וגולדה מאיר. "ביום הראשון שהגעתי לכאן וראיתי את התמונות האלה, הרגשתי מחנק", סיפר עודה. "אלה הדמויות שאחראיות לנכבה הפלסטינית". ביומו הראשון בכנסת כראש הרשימה המשותפת, סיפר כי התקשר להוריו ושאל אותם: "מה אני עושה כאן".
בהמשך, הגיעו השניים למזנון הכנסת. עודה התייחס ליחסיו עם יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, ואמר: "הרצוג מרגיש כי עליו להגיד כמה מיילים טובות עלי, מפני שאני מדבר על ערכים בינלאומיים. אך בגלל שהוא חלק מההגמוניה של המדינה שמתעלמת מערבים, עליו להשאיר אותי בפינה". הוא הוסיף כי "יש הרבה דברים לדחוק אותנו לפינה יש את הדרך של ליברמן ושל נתניהו, שמדמיינים שאנו לא קיימים, ויש את הדרך של 'כן, אבל...', כלומר 'כן, איימן עודה נכחמד, אבל...'".
עודה נשאל על העובדה שהוא משלם מסים למדינה ציונית ועובד במוסד ציוני. הוא לא התנצל על כך ואמר: "אינני אינטלקטואל שמקווה שיבינו אותו בעוד מאה שנה. אני מנהיג פוליטי ועלי לעמוד בראש הקהילה שלי. אם אני הולך מטר אחרי הקהילה, אני מאבד אותם. השאלה היא היכן מותחים את הגבול וזה לא תמיד ברור".
הוא ממשיך להפגין תמיכה ברעיון שתי המדינות ואמר: "הדבר שממנו אני הכי חושש הוא שהייאוש הפלסטיני יתגבר עד כדי כך שהם יתעקשו על מדינה אחת", אמר. "אז, הישראלים יגידו עכשיו הם רוצים את יפו ואת חיפה'".
בהמשך, הוא התייחס למצב ברשות הפלסטינית ולשאלת המחליף של אבו מאזן. "ברגותי הוא דוגמא מעניינת של דרך הסתכלות שונה בין שני הצדדים. אני מבקר אותו באופן קבוע ואני רואה בו כמנהיג אמיתי. הוא המנהיג הפלסטיני האהוב ביותר כרגע. זכור גם נלסון מנדלה השתמש במאבק חמוש. הכתב השתתף גם בפגישה בין עודה ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן במוקטעה. "איימן הוא ללא ספק האדם הפיקח ביותר בדורו", אמר אבו מאזן לרמניק. "גם בממשלה הזו, אני חושב שהוא יכול לעשות דברים רבים בכנסת".