דעה: ערביי ישראל - גרים או מיעוט ילידי?

בשבוע שבו תמונותיו של המחבל נשאת מלחם רצות ברשתות החברתיות של חלק מהאוכלוסייה הערבית כשאהיד, כשמעשיו מהוללים, כשחברת הכנסת חנין זועבי קוראת להעמיד לדין את "רוצחיו של מלחם", מעניין להתבונן בפרשת השבוע פרשת "בא". בפרשה משלים אלוהים את מכות מצרים ובני ישראל יוצאים מעבדות לחירות לאחר 430 שנים של ישיבה בארץ במצרים. 430 שנים של גיבוש תודעה, של עיצוב זהות, של יצירת עם.

אולם, יחד עם זאת, חרף העובדה שנוצר בארץ גושן עם, לא התפתחה בקרבו הזהות הטריטוריאלית, החיבור לאדמה, למקום הישיבה, לארץ.

"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", מצווה אותנו התורה. במשך 430 שנות ישיבתכם במצרים, מעולם לא שכחתם את העובדה שאתם גרים במקום, תושבים ולא בעלים. הארץ לא הפכה לישראלית מעצם ישיבתכם עליה, היא נותרה מצרית בזהותה, היא נותרה שייכת למצרים, כדברי רש"י: "שישבו (ישראל) גרים בארץ לא להם (מצרים)".

כך היה בכל מקום שעם ישראל ישב בו משך 2,500 שנות גלות: אשור או בבל לא הפכו ליהודיות, חרף העובדה שאזורים שלמים שם אוכלסו ברובם ביהודים. כך גם פולין, ותחום המושב ברוסיה, אזור הדרעא במרוקו שקהילות עצומות שכנו בו בימי הביניים, ותימן, שהנביא מוחמד ציווה את מצביאו עורווה בן נג'ד: "הנח יהודי ביהדותו", לאור העובדה שהיהודים היוו את מרבית יושבי הארץ.

לא כן הדבר ביושבי הארץ הערבים. כיבושי האסלאם נקראים בפיהם "פתח" – שחרור, דהיינו פתיחת הארץ לבשורת האל והנביא. מרגע ששטח כלשהו בהיסטוריה נכבש על ידי המוסלמים, או שמרבית תושביו מוסלמים, הוא הופך לדאר אל אסלאם, בית האסלאם. ומאז הוא נחשב שטח ווקף אסלאמי השייך לאומת המאמינים לעד. לכן, אנשי התנועות האסלאמיות ממשיכיו של חסן בנא המצרי, ומייסדי הח'ליפות האסלאמית מבית מדרשו של דאעש, חותרים להשיב את שלטון האסלאם לאנדלוס היא ספרד, להינד היא הודו, ליונאן היא יוון ולפלסטין.

הח"כים הערבים איימן עודה ואחמד טיבי, מדגישים בכל עת שלערבים יש זכויות של ילידים (Natives) מעצם העובדה שאבותיהם נולדו בארץ. בכוח הטיעון הזה לא משנה להם שאבותיהם הגיעו לארץ כמהגרים ממרוקו (מוגרבי), ממצרים (מסרי ומצראווה), מסוריה (חלבי וחוראני) ומתימן (ימאני). די להם כי גרו על האדמה הזאת וכבר הפכו אותה לערבית במהותה ולפלסטינית בזהותה. כך הצליחו להפוך את פלשתינה לאדמתו של העם הערבי-פלסטיני.

כשח"כ ג'מאל זחאלקה מדבר על גזילת שיח' מונס, והח"כ לשעבר מוחמד ברכה, תושב שפרעם, מתייחס לבית אבותיו בצפוריה, כאל מקום שלגיטימי לחלוטין לשוב אליו, חרף העובדה שקם שם יישוב יהודי - ציפורי, יש לישראל בעיה. אגב ישנם מאות יישובים יהודים שקמו על חורבות כפרים ערבים שנטשו במלחמת העצמאות: נתניה - אום חאלד, אשקלון – מג'דל, יסעור ואחיהוד - בירווה, קרית שמונה - חאלסה ועוד.

אז כשתמונותיו של נשאת מלחם רצות ברשת החברתית כשאהיד, כשמעשיו מהוללים, כשנבחרי הציבור הערבי קוראים להחרים כל אזרח ערבי ישראלי המבקש להתנדב לשירות אזרחי, קל וחומר אם הוא מתכוון להתגייס, כשמסמך החזון של ערביי ישראל קורא להתנערות המדינה מצביונה הציוני, מגדיר את ישראל כאתנוקרטיה, וכישות שגזלה אדמותיהם של ילידיה ומבקש להגדירה כמדינת כל אזרחיה - השאלה המתבקשת - אנא אנו באים?

המונח "גרים" מציין אנשים המתגוררים בארץ לא להם. רבים מערביי ישראל, לכל הפחות ההנהגה הארצית, אינם תופסים עצמם גרים, אינם תופסים את הארץ כיהודית, וסבורים שהיהודים הם ליסטים שגזלו ארץ לא להם.

כיצד אמורה המדינה לקדם אוכלוסייה שחותרת תחת זכות הלאום הריבון לממש את מאווייו הלאומיים?

מדינת ישראל צריכה לחייב שירות אזרחי לכל. צריכה לטפל בהסתות לאומניות ודתיות אם במבני ציבור אם במסגדים. צריכה לשקול שלילת זכות התאגדות לגופים השוללים את צביונה הציוני. עליה לשלב ידיים עם אזרחים רבים המושתקים על ידי ההנהגה הארצית, ולפתוח את תוכנית ההשקעה הגרנדיוזית של הממשלה בישובים בהם מתגוררים תושבים נאמנים. על הממשלה לקרב את ראשי הרשויות דווקא, את המנהיגות המקומית, ולפתח אזורי תעשיה עתירת ידע סביב מספר כפרים, להרחיב את שטחי המתאר ביישובים, לחייב בנייה לגובה ולהקים מרכזי בילוי.

בה בשעה, עליה לחייב את התלמידים היהודים ללמוד ערבית, להכיר את תרבות האזור, לקדם יוזמות כלכליות ופעילויות חברתיות משותפות וכן לעודד אזורי תעשייה משותפים דוגמת: יקנעם, מגידו, דלית אל-כרמל.

על עם ישראל לעמוד על זכותו להתקיים במדינה יהודית-ציונית ולשלב לאלתר את כל אלה החשים כגרים ואזרחים.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.