בתקופה האחרונה אנו עדים לקיומו של דיון ציבורי סוער, בסוגיית השתלבותם של בני החברה הערבית בחברה הישראלית, לאור גל הטרור האחרון. בהקשר מהותי זה, חשוב לשים לב לסיפור ההצלחה של השירות הלאומי-אזרחי בחברה הערבית.
לכאורה, יש לצעירים הערבים את כל הסיבות להתנגד לשירות: רבים מהם חשים, עדיין, מופלים לרעה ביחס לאוכלוסייה היהודית, והדבר מפחית את המוטיבציה לתרום במסגרת המדינה. בנוסף לכך, מתקיים מסע הסתה והפחדה של הצעירים הערבים, שכולל קמפיין נרחב נגד הצטרפות לשירות, הטפה שקרית כי השירות הלאומי-אזרחי קשור למשרד הביטחון וסופו בגיוס לצבא ולשירות מילואים, ואף התרחשו מספר מקרי אלימות מילולית ופיזית כלפי מתנדבים וגורמים מקצועיים העוסקים בשירות בחברה הערבית.
למרות כל הסיבות הללו, הצעירים הערבים הצביעו ברגליים, והצטרפו במספרים גדולים והולכים לשירות. אם נשאל את עצמנו כיצד קרה הבלתי יאומן, ניתן להצביע על מספר סיבות לכך.
ראשית, השירות הלאומי-אזרחי איננו כור היתוך ואיננו פועלים לשינוי זהותם האישית של המתנדבים. רוב מוחלט של המתנדבים בחברה הערבית (כ-75%), תורמים למען קהילתם ולמען החברה בה הם חיים. איננו שולחים את המתנדבים למקומות שאינם חפצים לשרת בהם והכול נעשה מתוך בחירה אישית מלאה של המתנדבים. השירות המוצע הוא קודם כל בכפריהם ובעריהם, בסיוע לאוכלוסייה המקומית מהם צמחו המתנדבים עצמם. יתרה מכך, גם אלו שאינם מתנדבים פיזית ביישוביהם (כ-25%), מתנדבים בחלקם הגדול לטובת האוכלוסייה הערבית.
שנית, הצעירים המשרתים מבינים כי יותר מאשר הם תורמים, הם נתרמים. המתנדבים מקבלים כישורי חיים ועבודה, ניסיון מקצועי, ומיומנויות נוספות לצד קורס עברית שישמשו אותם בעתיד בבואם ללמוד לימודים גבוהים או להשתלב בשוק העבודה.
שלישית, הצעירים מבינים כי אין כל קשר בין השירות הלאומי-אזרחי למשרד הביטחון ואין כל כוונה לגייסם לשירות צבאי מכל סוג שהוא. ההיפך הוא הנכון. המתנדבים מהחברה הערבית אינם נדרשים לעבור בלשכות הגיוס ואינם נדרשים להציג פטור כדי להצטרף לשירות הלאומי-אזרחי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.