פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: זכויות האדם הפכו לכלי נשק כנגד היהודים

      לא זכויות האדם של הפלסטינים מדירות שינה מעינם של הארגונים, אלו הזכויות שהיהודי מבקש לעצמו ותכונות היהודי העצמאי שמטרידות את "שוברים שתיקה" ו"בצלם"

      הפגנת BDS, לונדון, אוקטובר 2015 (צילום מסך , טוויטר)
      הפגנה בלונדון נגד ישראל (צילום: טוויטר)

      עם תום מלחמת העולם השנייה שטף את העולם גל של זעזוע וחמלה לאור זוועות המלחמה, ההשמדה ההמונית, השחיטה חסרת המעצורים והרוע האנושי שקבע גבול חדש של אכזריות. איך התמודדו אומות העולם עם המציאות הקשה שנגלתה להם? (חלקן גם ידעו או חשדו תוך כדי, אך לא טרחו לעשות משהו בנידון) הן ניסחו מגילות. וכך, נכתבו להם אמנות וסעיפים נורא מרשימים ונורא מוסריים בנושאי זכויות אדם שנכתבו בדמם של 6 מיליון יהודים. כיום, רבות מאותן אומות לקחו את זכויות האדם והפכו אותן לכלי נשק כנגד היהודים. התמחו בכך במיוחד היהודים עצמם ואלו שעשו מזה דוקטורט הם ארגוני זכויות האדם של השמאל בישראל.

      האחרונים, העלו על נס את נושא זכויות האדם מתוך התיימרות להביא לתיקון מוסרי של אומתם האהובה – ישראל. מה שהתחיל לפני עשרות שנים כמשהו שהיה יכול להיות דאגה כנה ואמיתית לזכויות אדם, התברר עם הזמן ככלי נשק נגד המדינה היהודית – מושא סלידתם. לאט לאט, מבין השורות שקראו לשמירה על זכויות אדם, סיום "הכיבוש" והתרעות מפני "קץ הדמוקרטיה" והנאציזם שעומד לשטוף את כולנו במדינה החשוכה ישראל, הופיעו להם תופעות של סלידה מכל מה שמדינת היהודים מסמלת עבור היהודים – ריבונות ועצמאות. שני דברים שמאוד קשים ליהודים שהתרגלו להיות כנועים ולהתבייש ביהדותם ויהודי עצמאי וחזק הופך מבחינתם סדרי עולם.

      על אף שהיו רוצים לחשוב כך, "בצלם" ו"שוברים שתיקה" לא המציאו את הגלגל. עוד לפניהם היו יהודים שסבלו משנאה עצמית מושרשת ועמוקה בת אלפי שנים. זה התחיל בעמדות השונות שפיתחו היהודים כלפי הרדיפות החוזרות והנשנות של שונאיהם: היו יהודים שהתכנסו והחליטו לשמר את היהדות יהא המחיר אשר יהיה והיו כאלו שהחליטו להשיל מעצמם סממנים יהודיים בכדי להיכנס לעולם האחר, הנוצרי לרוב, שרואה ביהדות שורש כל הרע.

      הפכו את הכניעה בפני הזר לדרך חיים

      לאחר שהתנערו משאריות היהדות וצעדו קלילים ורעננים לעבר החברה שכה רצו להיות נאהבים על ידה, גילו "היהודים החדשים" שלא משנה כמה ישילו מעצמם את הזהות ממנה הם רוצים להיפטר, אותה חברה תמיד תראה בהם יהודים. חלק מהנדחים הבינו שהבעיה היא לא בהם. האחרים הפכו את הכניעה בפני הזר לדרך חיים מתוך אמונה שככה יצליחו להשתלב ולהיות נאהבים. מבחינתם, היהודי שנלחם על עצמאותו זקוף גו וחזה הוא מכשול בדרך לחיבוק מהזר.

      הסימפטום קיים גם בקרב חלק מהיהודים "החדשים" של ימינו. אלו שדמות הצבר הלוחם קשה להם ודמות היהודי שנלחם על זכויות בהר הבית הבית או יהודה ושומרון מוציאה אותם מדעתם. אלו לא באמת זכויות האדם של הפלסטינים שמדירות שינה מעינם, אלו הזכויות שהיהודי מבקש לעצמו ותכונות היהודי העצמאי שמטרידות את "שוברים שתיקה" ו"בצלם". בנקודה זו, היה ראוי שהשמאל השפוי ייקח צעד קדימה ויבדיל עצמו מאלו שסימנו את מדינת ישראל כאויב. יש שמאל כזה, ציוני ומתון שמסוגל לעשות הפרדה ולהעביר ביקורת לשם הבנייה ולא לשם ההטפה.

      מסגד אל אקצא בהר הבית (רויטרס)
      דמות היהודי שנלחם על זכויות בהר הבית הבית מוציאה אותם מדעתם (צילום: רויטרס)

      הפרסומים האחרונים על כך ש"שוברים שתיקה" יחד עם אלון ליאל עמלו כדי לסכל את מינויו של דני דיין ואת השתתפותה של ישראל באולימפיאדה, מחזקים את התפיסה לפיה לא זכויות אדם הן שמנחות אותם. עולה גם השאלה המאוד פשוטה (ואף מצחיקה) - אם הבעיה היא עם הכיבוש (כפי שהם טוענים), במה אשמים ספורטאי ישראל שלא מגיעים מיו"ש הכבושה בה ההיסטוריה פלסטינית בת אלפי השנים? שלא לדבר על כך שהם לא עשו שירות צבאי בחברון ולא התעמרו בפלסטינים מאחר והיו עסוקים בשירות גופם למען הספורט. התשובה גם היא פשוטה – סלידתם העבירה אותם על דעתם. זה תמיד היה שם, אבל בשבוע האחרון זה יצא לאור. זכויות האדם הפכו בידיהם של הארגונים שעלו השבוע לכותרות, לכלי ניגוח במדינת ישראל. מה שהתחיל אולי מרצון טוב לעזור ולקדם זכויות אדם, הפך לכלי נשק לכל דבר. אורי אליצור ז"ל, כתב פעם שהימין היה צריך להקים את "בצלם". צדק. לא רק שזה היה טוב יותר לפלסטינים, זה היה טוב יותר ליהודים ולמדינת ישראל.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.