מתחת לשלט, שעליו מתנוססת תמונתו של שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין לצדם של שהידים מפורסמים אחרים, מתנהל ויכוח נוקב בין כמה מתושבי מחנה הפליטים של ג'נין: האם להקים כאן אנדרטה לזכרו של "השהיד" נשאת מלחם, הלא הוא המחבל מהפיגוע בדיזינגוף, או לאו. במחנה שהפך לסמל במהלך מבצע "חומת מגן" ב-2002, בו התנהל הקרב הקשה ביותר מול חיילי צה"ל (23 לוחמי צה"ל נהרגו כאן, 13 מהם בתקרית הקשה מכולן) ועשרות רבות של פלסטינים נהרגו מאז ועד היום, מחפשים כך מתברר "גיבורים חדשים".
אולם לא כולם ממהרים לאמץ את הרעיון בחום. אחד העובדים בחנות הבגדים הסמוכה טוען כי מעשה שכזה יביא למחנה את החיילים הישראלים ואת השב"כ ו"למה צריך את זה עכשיו". ואכן, אחרי שנים סוערות וקשות שעברו על המחנה, דווקא כעת כאשר "אינתיפאדת הסכינים" משתוללת לה, יודעים תושבי המקום את אחת התקופות היותר שקטות בעשור האחרון. "חודשיים לא היו כאן היהודים וגם הרשות לא נכנסת. אז אתה רואה. כולם כאן יותר רגועים", מספר לנו מ', מבוקש לשעבר שהיה בכלא של הרשות במשך ארבע שנים ולפני כן בכלא הישראלי.
מ', אב לשלושה, מכיר היטב את הכתבים הישראלים לענייני פלסטינים בשמותיהם. בימי האינתיפאדה השנייה ליווה את זכריה זביידי, מפקד גדודי חללי אל-אקצא במחנה. כיום זביידי מתגורר בביתוניא שברמאללה, לאחר שהרשות אילצה אותו לעבור לשם כדי להיות תחת פיקוחה הצמוד. מ' וכמה מחבריו ממתינים לנוסעים במרכז המחנה, ליד מסגד השייח' ח'ליפה. לידנו מספרת "מחנה הפליטים ג'נין", והחבורה של הגברים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם מפעילים מעין שירות "הובר" נוסח ג'נין: מכוניות פרטיות שמסיעות אנשים תמורת כסף כמובן ממקום למקום.
איך אתה מסביר את זה שאף אחד מתושבי המחנה לא השתתף באינתיפאדת הסכינים בשלושת חודשים האחרונים?
"זו לא אינתיפאדה. זו אופנה", הוא אומר. "ג'נין, שכם, טול כרם, יריחו, בכל המקומות הללו לא קורה כלום. אפילו בחברון כבר נרגעו העניינים. נכון, היו שם הרוגים, אבל עכשיו שום דבר. זו אופנה שתחלוף בקרוב. התקשורת היא שיצרה את האינתיפאדה הזו, הפייסבוק. ובוא נדבר דוגרי, מה הרווחנו אנחנו מהאינתיפאדה השנייה? מה קיבלנו? אנחנו כאן במחנה הזה שילמנו את המחיר הכבד ביותר. ומה זה הביא לנו? האם קיבלנו נציגות במועצה המהפכנית (אחד מגופי הנהגת פתח, א.י)? בוועדה המרכזית (הגוף המנהיג העליון של פתח, א.י)? אז למה שנצטרף לזה? מה ייצא לנו מזה שנשלח ילד לדקור עם סכין מישהו? רק אתמול (יום שני, א.י) ניסה איזה נער לדקור מישהו ליד חרמש. אז זה הזיז למישהו? אבל דבר אחד אני כן יכול לומר לך. כל עוד יש כיבוש, 'האופנות' הללו יחזרו שוב ושוב ושוב. זה לא ייגמר אף פעם".
לקראת דעיכה?
מ', שכאמור העביר את מיטב שנותיו בכלא הישראלי והפלסטיני בגין פעילות טרור, אינו מהווה קול שונה או מיוחד בקרב התושבים כאן או במחנות פליטים אחרים. רבים בג'נין ובמחנות הגדולים האחרים בגדה, אינם מאמינים בכך שההתפרצות האלימה של החודשים האחרונים תחזיק מעמד או תביא לשינוי. עבור רבים מהם, זה לא באמת המאבק שלהם. כך בג'נין וכך גם בבלטה שליד שכם, בשני המקומות שהובילו את הפיגועים והעימותים בשתי האינתיפאדות הראשונות.
ייתכן שהדבר קשור בתהליכים חברתיים עמוקים יותר בחברה הפלסטינית וההזרה שחשים תושבי המחנות ביחס לרשות הפלסטינית ותושבי הערים. וייתכן גם שאי הצטרפותם של המחנות הגדולים בגדה, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך ששלושה חודשים וחצי לאחר תחילתה, לא רק שהאינתיפאדה הזו אינה מצליחה להתרומם אלא שהיא מראה סימנים ראשונים של דעיכה. חמאס שמבין זאת עושה לא מעט בימים אלה כדי להחיות אותה, באמצעות פיגועי ירי ופיגועי התאבדות. אך מספר פיגועי הדקירה והדריסה בירידה וכך גם מספר המשתתפים בהפגנות.
סאבר, חברו של ג', אף הוא מבוקש לשעבר, מנסה להסביר. "אנחנו מדינה אחרת כאן במחנה. פה אין רשות ואין אבו מאזן. בכל בית במחנה הזה יש שהיד או אסיר. לי ירו ברגל. וכולם, ההרוגים, האסירים והפצועים נשכחו מאחור. אנחנו נלחמנו ושילמנו מחיר ושכחו אותנו. לרשות אכפת מאתנו? האחים של אותם אלה שנהרגו אז, באינתיפאדה השנייה, אתה חושב שהם ילכו להיהרג, להילחם? למה מה קרה? מה נרוויח מזה? אינתיפאדת הסכינים זה שקר. 150 איש נהרגו, 145 מהם בשביל כלום. חיילים נלחצו וירו באנשים. זו אינתיפאדה של כלום".
עוד ועוד תושבים מצטופפים סביבנו ומנידים בראשם להסכמה. חאתם, אחד מהצעירים סביבנו, בן 25, אומר כי "בניגוד לילדים עם הסכינים, לנו יש רובים. ואנחנו עובדים רק איתם". מ', מצטט משפט ישן נושן על מלחמה ונותן לו את הגרסה הפלסטינית: "האינתיפאדה - מתכננים אותה המשכילים, מובילים אותה העניים וגונבים אותה הפחדנים. וזה מה שקרה לנו. גנבו לנו את האינתיפאדה השנייה".
אז מה אתם רוצים?
"תן לנו לחיות בשקט. לא רוצים כלום", אומר מ'. "אנחנו רוצים לחיות יחד עם הישראלים, אין לנו שום בעיה עם זה. אלה בני דודנו, נחיה איתם בשלום".
אבל מה קרה למדינה הפלסטינית? הרי הרשות אומרת שהיא תביא להכרה במדינת פלסטין?
"המדינה הפלסטינית זה שטויות. 20 שנים מנהלים כאן מו"מ ולא יוצא כלום", אומר סאבר. "אנחנו עדיין תחת כיבוש. אז שיפתחו לנו את מעברי הגבול, שייתנו לנו לחיות איתם חיים נורמליים, וזהו. מצדי, שהיהודים יגורו איתי באותו בניין. ככה נוכל לגור בחיפה ותל אביב. אני אגיד לך יותר מזה. אם היו מציעים היום לפלסטינים לגור במדינה אחת עם היהודים, 95% היו אומרים כן וחותמים על זה. 95%. כדיי לסיים עם זה. חלאס".
אחד המאזינים לשיחה, מונתסר, מבקש להתערב. "הבית של המשפחה שלי היה איפה ששכונת הדר היום בחיפה. אם המשפחה שלי לא הייתה בורחת ב-48', הייתי היום חיפאי. אין לי בעיה לגור עם היהודים, אין לי שום בעיה איתם. ואם לא היו נכנסים למחנה גם לא היו בעיות כאן. תראה, הם לא נכנסו עכשיו כבר חודשיים ואין בלגן. אין לי ספק שפיגועי הסכינים האלה הם טעות. אתה הופך להיות שהיד בשביל כלום. הרי אנחנו נלחמים מול מדינה, אז כמה ילדים עם סכינים יפריעו להם?".
והרשות?
סאבר פותח בהתקפה: "אין לנו תקווה או אמון ברשות הפלסטינית. התעייפנו מהם. יש לנו בעיות גם איתם כל הזמן, לא רק עם היהודים". חברו יאסין מתערב אחרי שמתחילות להישמע מילות גנאי נגד הרשות. "אני אסביר לך. מי שנעצר על ידי ישראל ומשתחרר, הרשות עוצרת אותו. ומי שהרשות משחררת אותו, ישראל עוצרת. הבנת איך זה עובד ביניהם?".
מחנה הפליטים בלטה
שבוע לפני כן ירד גשם שוטף ביום שבו ביקרנו בבלטה, מחנה הפליטים הצפוף ביותר בגדה, ממש בשולי שכם. כאן החלה כמעט האינתיפאדה הראשונה, כאן הוקמו החוליות הראשונות של גדודי חללי אל-אקצא באינתיפאדה השנייה. חבורות חבורות של צעירים הצטופפו להם בפתחי בתים כדי להתחמם מהחביות שבהן בערו עצים. באין הסקה מרכזית או תנורי חימום גם זה סוג של פתרון. אחת החביות הבוערות הללו מוקמה בפתח מועדון ביליארד מאולתר - חדרון קטן עם שולחן שסביבו מצטופפים כמה צעירים. החדרון כולו אפוף עשן.
נאסר, בן 16, אומר שהצעירים במחנה לא משתתפים בפיגועי הדקירה, כי "אין כאן יהודים. אין גם מחסומים". אבל הדברים הללו נשמעים קצת כמו תירוץ. מוחמד, בן 15, אומר דברים בוטים יותר: "אין כאן כבר 'גברים'. 'הגברים' האמתיים נהרגו. או בכלא. נשארו רק המרגלים של הרשות ושל ישראל. אז התושבים פוחדים להשתתף בפיגועים". עיז, בן 21 אומר שבלטה מחוץ למשחק מאחר שלאנשים הספיקה האינתיפאדה השנייה. "כל אחד אכפת לו מהמשרה שלו. מהכסף. זה לא כמו אז. התושבים כאן התייאשו אז הם חושבים על עתיד טוב יותר במקום אחר".
לא הרחק משם ממוקם המרכז הקהילתי של השכונה, "מרכז יאפא" (יפו). אנחנו פוגשים שם את תייסיר נסראללה, מאנשי הפתח המוכרים באזור שכם. רק לפני שעה קלה שב מהלווייתה של אשרקת אל-קטנאני, שניסתה לעשות פיגוע דריסה ליד מחסום חווארה ונדרסה על ידי גרשון מסיקה. "אנחנו לא בשלב של אינתיפאדה. עדיין לא, אלא בהתפרצות עממית. העם הפלסטיני לא משתתף כאן. יש אירועים מוגבלים והשתתפות מוגבלת. אבל זה בהחלט יכול להוביל לאינתיפאדה. הפעולות של ישראל מובילות להסלמה - אם אלה של המתנחלים כמו הרצח של משפחת דוואבשה ואם ההתקפות היומיומיות על אזרחים. אבל גם הפעולות של הצבא: המעצרים, הירי, ההרג. הכול".
איך זה שהמחנה הזה לא חלק מהאינתיפאדה של הבודדים?
"החברה הפלסטינית חצויה כיום. חלק בעד התופעה הזו (פיגועי הסכין, א.י) וחלק נגד. אלה שבעד ניזונים בעיקר מכך שאין כיום שום שותף בצד הישראלי. כבר אין מחנה שלום. שולמית אלוני, יוסי שריד, רבין, כולם מתו. לא נשאר מחנה שלום בישראל. ולכן הם חושבים שצריך לפעול. אני לעומת זאת, חשבתי ועדיין חושב, שלא צריך להיכנס לאינתיפאדה חדשה, כל עוד לא מבינים לפחות לאן אנחנו הולכים ומה מטרתנו. כלומר, אנחנו רוצים חיים טובים יותר לילדים שלנו ולא שסתם ייהרגו. אני לא אומר שזו טעות, אבל אני כן חושב שצריך להתמקד בהתנגדות עממית".
ובכל זאת איפה מחנות הפליטים?
"תראה, במקומות כמו קלנדיה ושועפאט, שהם ליד מחסומים, יש עימותים והתקפות (פיגועים, א.י). בהתחלה עשינו הפגנות פה בחווארה. אבל הבנו שאין מה להשקיע שם יותר מדי. בכנות, יש במחנה תחושה שאנחנו במצב של הזנחה מתמשכת מצד הרשות הפלסטינית, ושלא קיבלנו מהרשות משהו שווה ערך לקורבנות שהמחנה הזה הקריב. ולכן המחנות הגדולים, שסבלו כל כך באינתיפאדה השנייה, אומרים עכשיו 'נחכה ונראה'. בואו נראה מה רוצה הרשות. זה לא רק התושבים במחנות, גם במקומות אחרים אנשים מחכים לראות מה יקרה. ועד עכשיו ההתפרצות הזו לא הזיזה הרבה בדעת הקהל העולמית או בישראל".
ואיך זה ייפתר?
"אני לא בטוח. למשא ומתן עם ישראל לא היו תוצאות, ואם הפלסטינים יחזרו למשא ומתן מדיני מול ישראל זו תהיה טעות. אנחנו לא מתקרבים למדינה פלסטינית ורעיון 'שתי המדינות' נהרס כליל".
חברו של תייסיר נסראללה, אבו חאלפ, יושב בצד ומקשיב. הוא מבוקש לשעבר שנורה על ידי כוחות צה"ל 11 פעמים. לאחר שנפצע ונלכד הוא ישב 10 שנים בכלא הישראלי. "פתרון שתי המדינות כבר מת מזמן", הוא אומר לנו. "בבוא הזמן תהיה כאן מדינה אחת".
"ישראל לא מבינה", אומר תייסיר נסראללה. "יש הקצנה בצד הפלסטיני ולנוכח אובדן התקווה בסוף דאעש יגיע גם אלינו. אבו מאזן האמין יותר מכולם ברעיון שתי המדינות, וההצהרות שלו הכעיסו אפילו את העם הפלסטיני. הרשות כיום במצב ביניים. היא ממשיכה לפעול כדי לטפל בסוגיות יומיומיות אבל אין לה כוח להשפיע. בכל יום שחולף היא נחלשת עוד יותר. אני חושב שישראל לא באמת רוצה שהרשות תשרוד - היא רוצה שישראל תחדל מלהתקיים".