דעה: זרעי הפורענות במפעל ההתנחלויות

פיצוח חקירת הצתת משפחת דוואבשה בכפר-דומא, לאחר עבודה מודיעינית מורכבת ורגישה של המשטרה ושל שב"כ, איששה את החשש כי מדובר במעשה נפשע של יהודים. ואכן, חקירת המשטרה מצאה כי לרצח בכפר-דומא אחראים שני יהודים – עמירם בן-אוליאל, הפושע המרכזי בפרשה, המואשם ברצח – ולצדו פעל קטין שעזר לתכנן את הזוועה.

קשה ביותר להכיל את העובדה כי יהודים – בשר מבשרינו - הם אלו שאחראים לרצח המזעזע של משפחת דוואבשה. אולם, בחינה מדוקדקת, רחבה ומקיפה יותר של ההתנהלות ההיסטורית במגזר הציוני-דתי, מגלה כי למעשה, זרעי הפורענות נזרעו כבר עם תחילת מפעל ההתנחלויות.

מפעל ההתנחלויות הפך אמנם לעובדה קיימת, אולם כל הזוכר קורותיו יודע כי התחלתו הייתה בהערמה על השלטון. קביעת עובדות בשטח, התעלמות מהחוק והרשויות, וכפייה של רצון המתנחלים על השלטון – כל אלו היו מנת חלקה של הנהגת ההתנחלויות והציבור הציוני-דתי עם פרוץ גישת ה"אתחלתא דגאולה". המערכת השלטונית, מנגד, הייתה כנועה ורופסת, ולא גילתה שאר רוח ומנהיגות, כפי שייצגה עם קום המדינה.

באווירה שכזו, וכשמלכתחילה לא הוצבו גבולות לכיבוד החוק ולמניעת פרצות, לא ייפלא כי הדינמיקה מסלימה במהלך הזמן וכי נעשות יותר ויותר פעולות שיש בהן משום עשיית דין עצמי והתעלמות מהממסד ומרשויות אכיפת החוק.

בסביבה חסרת הרסן והגבולות שהתפתחה ביהודה-ושומרון, נוצרו וגדלו התופעות האלימות הנוכחיות וברבות השנים הן אף תתעצמנה. לזאת יש להוסיף את העובדה כי מנהיגי הציונות-הדתית לא עשו מספיק, אם בכלל, כדי לעקור מהשורש את תופעת האלימות וההסתה נגד פלסטינים.

מציאות זו שונה בתכלית מהקו שהובילה ההנהגה הפרגמטית והרציונלית של הציונות-דתית בראשיתה דרכה, אז המפד"ל, בהובלת השר לשעבר, חיים משה שפירא. כך, בטרם החליט האו"ם על חלוקת הארץ, היה שפירא בעמדת מיעוט בתנועתו, כשתמך בהצעת החלוקה. זאת ועוד, במלחמת השחרור צידד בעמדות מתונות והתבטא במימרה: "אל נלך בגדולות יותר מדי". לאחר הקמת המדינה, תמך במתן זכות שיבה למאה אלף פליטים תמורת הסכם שלום – הצעה שהיום לא מעזים להעלות על דל שפתיים, אפילו בחלק ממפלגות השמאל.

שפירא גם צידד בנסיגה לאחר מבצע "קדש" באומרו "קצת יותר ענווה, קצת פחות התרברבות וגאווה לא יזיקו לנו", ובנאומיו לאחר "מלחמת ששת הימים" הביע תמיכה מסוימת בתנועת ההתיישבות, אך טען שפשרה בעתיד תתבסס על ויתורים טריטוריאליים. אבל אולי החשוב יותר מכל, הייתה התנגדותו החריפה והקולנית של שפירא לפרשיות דיר יאסין וקיביה, שאליהן התייחס ואמר כי: "זוהי דרך פסולה מבחינה יהודית. יהודים אינם יכולים לעשות כך".

מנהיגה הנוכחי של הציונות-הדתית, השר נפתלי בנט, אמנם העז לומר כי המעורבים היהודים בפרשת דומא הם טרוריסטים, ועשה בכך מעשה אמיץ ולא פופולרי - בכך שיצא נגד חלקים מהמחנה שלו – אך אין אנו שומעים ממחנה הציונות-הדתית מספיק קולות הדומים לגישה זו.

את גישת בנט ודומיו יש לחזק, להוקיר ולחבק, שכן אם המחנה השפוי והמתון יפסיד במאבק המתנהל עתה על כיבוד החוק וצלם אנוש, כי אז תהליך ההקצנה שעוברים נערי הציונות-הדתית, רק יתעצם.

תניב את פרות הבאושים שאנו עדים להם בימים אלו, הרי שעד שהמציאות תשתנה, לפחות נוכל לשלוט על הטונים ולהימנע ממעשים חמורים ומסוכנים אף יותר.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.