ארדן מציג: הריאיון ההזוי בהיסטוריה

נפתח במשחק קטן: נראה אם תצליחו לנחש מי אמר את המשפט הבא, ובאיזה הקשר: "אני חושב שזה דבר מאוד סביר והגיוני שפושעים ורוצחים מצליחים להימלט במשך זמן מסוים". א' – לואי דה פינס, מיד עם סיום צילומי הסרט "השוטר מסן טרופז". ב' – ניסן המאבטח מ"ארץ נהדרת" לסלמה הרוקחת, באחד ממערכוני הקניון. ג' – השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, בריאיון רדיו שנערך כמעט שבוע לאחר הרצח של שלושה בני אדם באור יום בלב העיר השנייה בגודלה בישראל, בזמן שהרוצח עדיין מסתובב חופשי, וגם נשקו טרם נתפס.

כן, ניחשתם נכון את התשובה. צר לי, אך בעצב רב מהול בייאוש עליי להכריז בזאת כי המציאות במדינת ישראל ניצחה באופן סופי ומוחלט את הסאטירה. הריאיון שהעניק השר ארדן ביום חמישי האחרון לניסים משעל ורינה מצליח ב"רדיו ללא הפסקה", לא רק שהצליח לשבור כל שיא אפשרי של חוסר בושה מצד נבחר ציבור, הוא גם סיפק הצצה נדירה, אולי חסרת תקדים, לאופן שבו שרי הימין היו רוצים לראות את המדינה מתנהלת, בדגש על אמצעי התקשורת שלה. בדיוק משום כך, מדובר בריאיון ששווה לנתחו בדקדקנות יתרה ואף ראוי בעיניי שיילמד בבתי הספר לתקשורת – אחרי הכול, ארדן עצמו עמד בראש משרד התקשורת עד ממש לאחרונה.

הריאיון נפתח, די כצפוי, בשאלה שהעסיקה כמעט כל אזרח ישראלי בשבוע האחרון: איפה מלחם? אלא שבמקום לקיים דיון ענייני, ארדן עבר מהר מאוד לנגח את מראייניו – משעל ומצליח, עיתונאים ותיקים ורבי ניסיון שאין צורך להציגם. הוא תקף את "אנשי התקשורת" על האופן שבו סיקרו את הפרשה, ואמר בסרקזם כי ישמח לקבל מהם עצה או רעיון בנוגע ללכידת המחבל. "אתה רוצה את העזרה שלנו?", תהה משעל, וארדן השיב: "חס וחלילה, אני ממש לא רוצה, אבל מצד שני אני גם לא כל כך רוצה ביקורת".

התפלק לו. פתאום, לרגע אחד, יצא המרצע מתוך השק המעונב, השקול, זה שלעולם לא ייתפס עם המכנסיים למטה. "אני לא רוצה ביקורת", אמר ארדן, וסיכם במלים פשוטות את העיקרון המרכזי המנחה את ממשלת נתניהו: אפס הקשבה לצד השני, אפס סבלנות לשאלות, אפס מקום לספק. האמת של ארדן ונתניהו היא מוחלטת, תמיד, ולכן בעיניהם אין כלל צורך בשאלות של כל המשעלים והמצליחים, שרק מפריעות בדרך למטרה. ביקורת? מיותר, אנחנו יודעים מה נכון.

מובן ששועלים ותיקים כמו משעל ומצליח לא יכלו לתת לרגע כזה לחמוק ללא תגובה הולמת. מצליח עקצה ואמרה כי מדובר ב"סוג של ממשלה כזאת שלא רוצה ביקורת", אך אז תהה ארדן באוזני השניים: "תשובות יש לכם?". לשמוע ולא להאמין: רוצח מסוכן הסתובב בעת הריאיון חופשי ברחובות, ושר המשטרה ביקש תשובות בנושא משני עיתונאים. אם פעם הטריק הקלאסי היה לומר "זאת לא השאלה", ארדן שכלל את הניסיון לחמוק – הוא פשוט הפנה את השאלה בחזרה לשואל.

אלא שכאמור, מול השר הרהוט לא ניצבים כאן טירונים. משעל ומצליח המנוסים ניסו להשיב אותו למסלול הריאיון, ושאלו שאלות ענייניות. "יש ביטחון היום?", שאל משעל, וזכה לתשובה מתחמקת נוספת, שלפיה ממילא כבר מאה שנה אין כאן ביטחון. "נתניהו אמר שיפרק את חמאס", מטיחה מצליח, ונענית ב"טוב, מה זה עכשיו, חיסול חשבונות עם בנימין נתניהו?". בדיוק כשנדמה ששיאו של הריאיון כבר מאחורינו, מגיעה מצליח ומפצירה בארדן: "אל תגיד לנו לא למתוח ביקורת". את מה שקרה אחר כך אפשר, כאמור, לתאר רק כהצצה מזוקקת לתפיסת עולמו של ארדן ולמעשה של ממשלתו כולה.

לפתע פתאום, חזר בו השר ושינה גרסה. אם דקות ספורות קודם לכן הוא הודה בכנות לא אופיינית כי הוא "לא רוצה ביקורת", תוך כמה רגעים הוא כבר נשמע אחרת לגמרי ואמר: "תמתחו ביקורת, רק שתהיה עניינית". מה השתנה בארבע הדקות שחלפו? לשר הפתרונים. מצליח מלינה בפניו כי היא מצפה שלמשטרה לא ייקח זמן רב כל כך לתפוס רוצח. תחילה היא נענית ב"אין לך הבנה בנושא והציפייה שלך לא הגיונית" – כי הרי לצפות מהמשטרה לתפוס רוצחים זה באמת מותרות. בהמשך, כשהיא תוהה אם תוכל אי פעם לבקר את המשטרה, לשיטתו של ארדן, משום שמעולם לא הייתה שוטרת, מגיע רגע השיא של הריאיון.

ארדן מתפוצץ, והלחץ שבו הוא נתון, עוד בטרם חוסל מלחם, ניכר כמעט בכל מילה. "מיהם בכלל אנשי התקשורת שיתנו ציונים בנושאים האלה?", צעק השר, "מה הם מבינים בנושא הזה? כמה פעמים נכשלתם בניבוי תוצאות הבחירות? למה לא התפטרתם?". ההלם ניכר בדבריה של מצליח שעונה לו: "אני לא מאמינה שאני שומעת את זה". למעשה, מן הדברים עולים שני רעיונות מהותיים, שראויים בעיניי לבחינה נפרדת. ראשית, עולה כאן הטענה המופרכת שלפיה לעיתונאים אין בכלל זכות למתוח ביקורת בנושאים ביטחוניים. מדובר בכשל לוגי בסיסי: במקום להשיב לגופו של עניין, בוחר ארדן להשיב לגופו של אדם – מהלך רטורי מוכר וידוע המשמש לרוב לסתימת פיות. לצורך העניין, גם גורמי ביטחון בכירים מאוד העלו השבוע תהיות קשות בנוגע לטיפול המשטרה בפרשה – אז מה, להם מותר ולרינה מצליח אסור?

שנית, באמצעות רצף השאלות הרטוריות שהציג, חשף ארדן את תת-המודע שלו, שמקביל בין כישלון ניבוי תוצאות הבחירות מצד העיתונאים לכך שמלחם לא נלכד במשך שבוע. נכון, אין ספק שמדובר בהשוואה מקוממת, אך נראה שאפשר לראות בה את ראשיתה של ההודאה בכישלון מצד ארדן: כפי שאי הצלחה בניבוי תוצאות הבחירות מהווה בעיניו כישלון עיתונאי, כך אי לכידתו של המחבל – להבדיל אלפי הבדלות – מהווה כישלון ביטחוני גם לדעתו.

"כשרוצח מסתובב ברחובות ימים ארוכים זה מטריד", אמרה מצליח לארדן בהמשך הריאיון, ונענתה שוב בהתחמקות לקונית, ובכך שמדובר ב"הכפשה חסרת בסיס". ובכן, כששר בכיר בממשלה, האחראי במידה רבה על ביטחונם של אזרחי המדינה, אומר כי הימלטות של רוצחים היא דבר "סביר והגיוני", שהציפייה שהמשטרה תצליח לתפוס רוצח כזה היא "לא הגיונית", וכל זה כשהוא מתחמק מכל שאלה עניינית וקורא לעיתונאים שלא למתוח ביקורת – לא יודע מה אתכם, אותי זה מטריד הרבה יותר.