בימי החורף הים התיכון אוצר בתוכו סוד שרק מעטים נחשפים אליו. הרוחות והגלים הסוערים מיטיבים להסתיר את שידוע לדייגים, לצוללנים וליורדי הים. חופי ארצנו השקטים בדרך כלל מחביאים להקות כרישים אדירות, בעלי סנפיר מרשימים בגודלם שצולחים מרחקים ארוכים כשטמפרטורת המים יורדת, רק בשביל להגיע לכאן. עבור החוקרים מדובר בתעלומה. איש אינו יודע מדוע בעשר השנים האחרונות מספרם גדל, איש אינו יודע מדוע לפני 20 שנה דווח על פרטים בודדים בלבד והיום מדובר בעשרות.
הכרישים נצפים בדרך כלל בחדרה, באשקלון ובאשדוד. אולי הם נהנים מזרמי המים החמים שפולטים מתקני ההתפלה ותחנות הכוח, אולי זה בכלל המזון שזמין להם בסביבה. כך או כך מדובר במחזה לא פחות ממרהיב. סנפירים ארוכים שעולים אל מעל לפני המים, מזכירים סרטים אפלים, מעוררים פחדים מודחקים. אבל בצד התדמית האיומה שזכו לה בעל כורחם, הכרישים הללו רק מחפשים כאן קצת שקט.
הם ניזונים מדגת הים התיכון, חוששים מציידים שגורמים להכחדתם ומבקשים ב-30 שנות חייהם להספיק להעמיד דור צאצאים חדש שעתיד לשמור על האיזון האקולוגי בים התיכון. עד כה נצפו בישראל כ-50 מינים של כרישים, כשהנפוץ שבהם הוא הסנפירתן.
מאחר שמדובר בתופעה חדשה יחסית, מעט מאוד עוסקים בחקר כרישים במסגרת האקדמיה הישראלית. למעשה, כל פנייה לגורם רשמי הסתיימה בהמלצה חמה לשוחח עם עדי ברש, דוקטורנטית צעירה בבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה שמקדישה זמנה לחקר הכרישים החשוב. למרות גילה, ברש מחזיקה בשני הישגים משמעותיים. היא הצליחה להקטין משמעותית את ממדי הציד של החיה המוגנת בחופי הארץ ועוררה את תשומת לבם של "הנציבות הכללית לדיג בים התיכון" (GFCM) לכרישים הנכחדים.
"זה מסובך לחקור כרישים", היא פותחת בהסבר. "דולפינים עולים לנשום, צבים מגיעים לאדמה, וכרישים נשארים במים". לדבריה, בתחילת הדרך סירבו לאשר לה את המחקר, בשל היתכנות כלכלית. "אבל זה בעל חיים חשוב שממוקם גבוה במארג המזון, והוא בירידה קריטית בכל העולם, בעיקר בגלל ציד".
בסופו של דבר, עקשנותה הובילה למחקר החשוב.
ברש דוגמת מהכרישים DNA, וכך מתחקה אחריהם. בנובמבר האחרון הצליחה להצמיד משדר לנקבת הכריש, ובעוד ארבעה חודשים יתקבלו התוצאות. כך היא תכיר את המסלול שהם עוברים, ותלמד עוד קצת על הסנפירתן.
"זו אינה חיה תוקפנית", היא פוסקת, ומסבירה שבבגרותו הוא צפוי להגיע עד לארבעה מטרים. "זה כמו להגיד שפיל אינו מסוכן". יש מידה של הגיון בדבריה, הרי זה האחרון לא יתקוף מיוזמתו, אבל איש מאתנו לא יתחכך מרצונו בפיל בג'ונגלים בכדי לבדוק את מידת סבלנותו.
כשברש החלה בתצפיות עבור המחקר ב-2013, היא הייתה יושבת ימים ארוכים ומחכה להופעת הכרישים. אולם מסיבה שאינה ידועה, באותה השנה הם בוששו לבוא. איש אינו יודע מה גרם להם ללכת, איש אינו יודע מדוע הם חזרו. בשנים הבאות היא זכתה למראות יוצאי דופן, אבל יחד עם הכרישים, היא הבחינה, הגיעו משאיות. ציידי כרישים שהחריבו את אוכלוסיית בעלי הסנפיר היפיפיים, העמיסו את רכביהם ביצור הנכחד וגרמו לנזק בלתי הפיך. ברש עוררה את תשומת ליבם של רשות הטבע והגנים, ואלו פתחו במבצעי אכיפה. "בשנים האחרונות אנחנו עדים לירידה בכמות הציד", מספר יגאל בן ארי מרכז תחום הים ברשות. "הכריש הוא ערך טבע מוגן, מוגן על פי חוק". ציד כרישים, או פגיעה בהם, עשוי להוביל לעונש מאסר של עד שלוש שנים, וקנס של 170 אלף שקל.
ברש מחזיקה בפאסון אקדמי. אבל כשהיא נשאלת האם יש לה חיבה לכריש השנוי במחלוקת, היא משתתקת לרגע, עוצרת לחשוב. "יש לי בעיקר רגשי אחריות", היא עונה בכובד ראש, ומסבירה שבשר הכריש משמש למאכל וסנפירו למרק. הדייגים סוחרים בו, ופוגעים אנושות בשרשרת המזון. הכריש ניזון מדגים חלשים ופגומים, ובכך מאזן את החיים מתחת למים. רק בגיל 20 הכרישים מגיעים לבגרות מינית ויכולים להעמיד צאצאים, בתום הריון שנמשך שנתיים. "זה משאיר להם שנים ספורות להתרבות, וזה לא מספיק נוכח ממדי הצייד".
האקולוגית הימית של רשות הטבע והגנים, ד"ר רות יהל, מדווחת שפעמים רבות כשנתפס שלל הציד, נמצאות לא מעט נקבות כריש בהריון כשבגופן ולדות. "המחזה קשה", היא משחזרת בעצב. "לנקבות הכריש אין רחם, אבל הוולדות גדלים בחלל הבטן, מחוברים למערכת הרבייה ונקבת הכריש משריצה אותם". לדבריה, חופי הים התיכון בארץ הפכו לאזור מפלט עבור הכרישים.
לכל הנוגעים במלאכה יש חמלה אדירה, מדבקת, כלפי הכריש. לפתע, היצור המרתיע מסרטי האימה, מצטייר כבעל חיים שזקוק להגנתנו, מבקש את עזרתנו ומבטיח בתמורה לאזן את שרשרת המזון. אבל חשוב לא להתבלבל, אין כאן הזמנה למשחק עם הכרישים, או לחלוקת מזון. "בשום אופן אסור להאכיל אותם", מזדעקת ד"ר יהל. היא מספרת שהאכלת כריש מלמדת אותו על הקשר בין מזון לאדם, ובפעם הבאה הוא לא ידע להבחין בין הנקניק ליד המחזיקה בו, "גם כשלא יהיה נקניק".
בין הגורמים החולקים חיבה לכריש, גם קבוצת צוללנים ייחודית שפיתחה שיטה לצלול לצד הדג הגדול. ביום שלישי בשבוע שעבר, בשעה שרובנו עוד ביקשנו לגנוב רגעים אחרונים של שינה, הם התייצבו לא רחוק מתחנת הכוח בחדרה, לבושים חליפות צלילה, מוכנים ללמוד את רזי הים התיכון. בעוד כמה שעות יצאו מהים, יחזרו איש איש אל עבודתו, ויתלו לייבוש את חליפת הצלילה, שריד אחרון לבוקר הפרוע. המדריך שלהם, אורי פיזנטי, שאף ייסד את הקבוצה, מוביל אותם במיומנות רבת שנים בין הכרישים והספינות הטבועות בים התיכון.
לפרקים, הקבוצה מסייעת במחקר של ברש. פעמים אחרות נשימתם נעצרת לרגע מול החיה המרשימה, הם נהנים מהנוף ומתאהבים בכל פעם מחדש בצלילות המיוחדות האלה. בפברואר בשנה שעברה, מצאו שניים מחברי הקבוצה, קובי תוינה, וצביקה פייר, אוצר במצלות הים ליד קיסריה - אלפיים מטבעות זהב עתיקים מהמאה ה-11 לספירה.
זה לא מובן מאליו שקבוצה של צוללנים צעירים תבקש לצלול עם כרישים, ותחזור מאוהבת. בין המצטרפים הטריים לספורט המיוחד הזה, אייל אלמקייס. הוא בכלל פחד מהים, לאחר שבילדותו צפה בסרט "מלתעות". מאז, שנים ארוכות סירב להיכנס למים, עד שבאחד מטיוליו בחו"ל נקלע לחוף בו הסכים לראשונה בחייו לצלול עם שנורקל ולהתנסות במראות התת-ימיים. הוא חזר ארצה מרוגש, ומכאן הדרך לרישיון צלילה הייתה מהירה.
מאז שהצטרף לקבוצה לפני כחמש שנים, ביקש לצלול עם כרישים, אולם זכה בסירוב. "זו אינה צלילה רגילה", הוא מסביר. לפני חודש הוגשם חלומו, ולאחר אין ספור השתלמויות וצלילות ניסיון, קיבל אור ירוק לצלילה המיוחדת. "זו חוויה עוצמתית ומרגשת", הוא מספר נפעם, כאילו חווה את הצלילה מחדש. "כולם מתרגשים לראות כריש, גם הוותיקים". הוא מתאר חיה אינטליגנטית, שמביטה בעיניים ומשדרת עוצמה. "הוא עוקב אחריך במבט, וכאילו מסמן - זו הטריטוריה שלי".
חברי הקבוצה מצוידים במצלמה ולא מפסיקים לתעד את פעילותם. "יצא לך לראות פעם סלפי עם כריש?", אלמקייס צוחק. אבל טון השיחה השמח מתחלף במהרה ברוגז כשמדברים על צייד. הוא מספר שבאחת הצלילות, מדריך הצלילה הרים את ראשו ומעליו נמתחה חכה ועליה תלוי כפיתיון ראש של דג. "הדייג לא חיפש דגים קטנים, אלא מדובר בצייד", אומר בכעס.
בשעת אחר הצהריים מוקדמת השבוע, בחוף ליד תחנת הכוח בחדרה, לא היה צריך ציוד צלילה בכדי לחזות בנוף. הכרישים השתובבו ליד זרמי המים החמים של התחנה, הציגו לראווה סנפיר מרשים, נעלמו וחזרו בביטחון רב. נהנים מהאחריות של ברש לשלומם, מהדאגה של הצוללנים לבטיחותם, ומקווים שגם בחורף הבא הם יוכלו לחזור הנה, ללא חשש.
חברי קבוצת הצלילה הישראלית: חברי קבוצת הצלילה: אורי פיזנטי, אדיר פיסטנר, אופיר ונדר, אופיר בשן, מיכה בר, עמיר ויידנפלד, אייל אלמקייס, צביקה פייר וקובי תוינה.
