דעה: שחרור מוקדם של קצב? הפשע משתלם

בחלוף למעלה מארבע שנים מאז תחילת ריצוי מאסרו הגיש משה קצב, כצפוי, בקשה לשחרור מוקדם מן הכלא. ''מקורביו'' מיהרו לרוץ למערכות התקשורת, ולהסביר מה קשה היא הכליאה וכמה מוצדק שחרורו המוקדם. אך על וועדת השחרורים שתשקול את בקשתו מוטלת חובה ציבורית להתייחס למשה קצב כעבריין מין לכל דבר, ולבחון באופן פרטני את כלל השיקולים הרלוונטיים לעבירה בה הורשע.

שתי נקודות מוצא חשובות להבנת החלטת וועדת השחרורים. ראשית, וועדת שחרורים איננה ערכאת ערעור נוספת על חומרת העונש, למרות שראש הוועדה הוא שופט בדימוס. כלומר, גם אם סבור מישהו שעונשו המקורי של קצב היה חמור מדי, וועדת השחרורים לא דנה בכך כלל ולא תיקח זאת כשיקול בין שיקוליה. השאלה היא רק, בהינתן ש-7 שנות מאסר הן העונש הראוי, האם מוצדק השחרור המוקדם. כך, גם אם ישתחרר קצב, לא יהיה אזרח חופשי לחלוטין כי אם ''אסיר ברשיון'', המוגבל בתנאים שונים, עד לחלוף שבע השנים.

נקודת המוצא השנייה היא ששחרור מוקדם הוא פריבילגיה ולא זכות של האסיר. במילים אחרות, השחרור אינו אוטומטי, האסיר צריך להרוויח אותו, ועליו נטל השכנוע שהוא ראוי לשחרור. יש להניח שבין טיעוניו של קצב אשר יובאו בחשבון יהיו התנהגותו הטובה בכלא ונתונים אישיים, לרבות גילו ומצבו המשפחתי.

במקביל, הוועדה מעניקה משקל להבעת חרטה של האסיר ולהתרשמות מכנותה, דבר שלא מתקיים בעניינו של קצב אשר מעולם לא הביע חרטה. החרטה נכנסת לתמונה גם כתנאי אפשרי לטיפול, כאשר חוות הדעת אם הנאשם עבר טיפול ואם השתקם תהיה גם היא לפני הוועדה. בכל זאת, בית המשפט העליון קבע באופן מפורש כי הכחשה לא תמנע שחרור מוקדם. בכנסת הקודמת הוקפאה הצעת חוק אותה הובילה מירי רגב אשר ביקשה להוציא את ההכחשה מהמשוואה, כלומר, שלא תהיה גורם מפריע לאסיר המבקש להשתחרר.

עוד קודם לכן, לגבי עבריין מין, צריכה הוועדה לקבל חוות דעת מקצועית על פיה אינו מסוכן לציבור. בהנחה שקצב יעבור משוכה זו, יהיה עליו להתמודד עם נתונים נוספים והיום, יותר מתמיד, עלול קצב לשלם על התנהלותו בהליך במסגרת השיקולים שתשקול וועדת השחרורים.

קורבנותיו של קצב לא נעלמות מן התמונה גם בשלב זה וגם הן יכולות להשפיע על החלטת הוועדה. חוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א-2001 מקנה לנפגעות את הזכות להתעדכן בבקשה לשחרור מוקדם וכן את הזכות להביע עמדה לפני וועדת שחרורים. בית המשפט העליון קבע, בעניין גנאמה (רוצחי דני כץ), כי, למרות שהחוק קבע הגשת עמדה בכתב, במקרים הראויים יכולה הוועדה להתיר אף נוכחות של הנפגע ושמיעת טיעוניו בעל פה. אם הנפגעות חפצות בכך הן יכולות לבקש להגיע לוועדת השחרורים, לעמוד מול קצב ולהסביר מה דעתן לגבי שחרורו המוקדם. העליון קבע גם כי 'הסיכון הצפוי משחרור הנדון' כולל גם את הסיכון לפגיעה נפשית נוספת בנפגע העבירה. כלומר, טועים ומטעים המקורבים לקצב הטוענים כי קצב צפוי להשתחרר משום שאינו מסוכן. השאלה אינה האם הוא יצא מהכלא ומיד יתקוף אלא האם שחרורו יסכן בדרך כלשהי את מצבן הנפשי של נפגעותיו. לדעתי, עם מסכת הייסורים וההשפלות שעברו קורבנותיו בידי 'מקורביו', תהיה חשיבות גדולה להבעת עמדתן בפני הוועדה.

ולבסוף, השאלה המעניינת ביותר. החוק קובע כי הוועדה רשאית לשקול, במקרים מיוחדים, אם השחרור המוקדם 'יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים'. טיעון זה עלה, למשל, בשאלת שחרורם המוקדם של רוצחי דני כץ ובעניין דרעי. בעניינו של קצב, אפשר לטעון כי התנהלותו במהלך המשפט כולו, החל בקבלתו של הסדר הטיעון והחזרה הבלתי צפויה ממנו, כמו גם הקמפיינים התקשורתיים הנרחבים וחוסר החרטה שלו, כל אלה מעידים על זלזול עמוק במערכת אכיפת החוק.

במצב עניינים זה עלול שחרור מוקדם להראות לציבור כמאשר כי 'הפשע משתלם' וכי אין משלמים מחיר על זלזול במערכת. בזמנים בהם ממילא עומדת מערכת אכיפת החוק תחת מתקפות חסרות תקדים, ספק אם המערכת יכולה שלא לקחת השלכה זו בחשבון. אותם הצועקים עדיין כי קצב זכאי וכי נעשה חוסר צדק, ממילא ימשיכו לעשות כן.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.