"טוסקנה הקטנה", כך מכנה תושב בנימינה שלומי סלמה, המכהן גם כחבר המועצה המקומית, את מזרח המושבה. בתים פרטיים טבולים בירק, גגות אדומים ומרחב מחייה. אבל סלמה נולד בצדה האחר של בנימינה, במערב. הוריו עלו ארצה ממצרים ושוכנו במעברה, לימים זו הפכה לבניינים נמוכים חד גוניים, השיכון.
כמו אזורים רבים בארץ העולים החדשים בימי ראשית המדינה שוכנו בבתים זולים שבנייתם הסתיימה במהירות, צופפו באזור אחד, בעוד שהוותיקים, ילדי הארץ, נהנו מתנאים נוחים, במרחב נפרד. אלא שבמושבה בנימינה ההפרדה קיבלה ביטוי גיאוגרפי מובהק, סמלי כמעט. בלב המושבה עוברת מסילת ברזל היסטורית, פסי רכבת שהונחו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת המפרידים בין המזרח והמערב. למרות שבעשור האחרון המערב שינה פניו - בנייה יוקרתית ותושבים חדשים רעננו את השיכונים ושיוו להם צורה מודרנית הרי שמסילת הברזל, עדיין מונחת שם, עדיין מפלחת את המושבה, כמזהירה ומצהירה שהשינוי קוסמטי בלבד. המזרח נותר כשהיה, ובמערב קמו מבני הציבור, בניינים, בית הקברות העמוס לעייפה ובעיקר זיכרונות כואבים ממגורים בצד הלא נכון של המושבה.
זה אינו מקרי שפסי הרכבת יצרו חיץ כל כך דרמטי בין שני חלקי היישוב. ערים רבות מאופיינות במתחמים מסוגרים, שתשתיות או מחסום טבעי מגדר אותם, מפריד ביניהם, ומדיר אותם מההתרחשות הטבעית של העיר. כך למשל נחל הירקון חוצץ בין הצפון החדש של תל אביב למרכזה, מדרונות הכרמל מסמנים היכן העיר הענייה מסתיימת ומתחילה חיפה היוקרתית והמטופחת ועוד. בארצות הברית, לדוגמה, יש לא מעט ערים שבהן מסילות הברזל או כבישים מהירים יוצרים גבולות ברורים בין שכונות ורובעים, כשהמאפיינים הסוציו-אקונומיים והאתניים בולטים. גם בישראל, בקנה מידה קטן יותר, זה קיים. איך נוצרות ערים חצויות והאם יש דרך למנוע זאת או לפחות לטשטש את ההבדלים עם השנים?
ד"ר יודן רופא, מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון לתכנון ערים מסביר שקווי גבול הם בדרך כלל מבני ציבור גדולים, תשתיות או תוואי שטח, משום שאלה בלתי ניתנים להזזה, ואינם מושפעים משינוי ערך הנדל"ן. כך למשל הוא מסביר קו הרכבת הישן שיצא מצפונית ליפו, יצר נתק בין תל אביב ליפו, וחיזק את חוסר הקשר בין האזורים. אומנם המסילה פורקה בשנות החמישים, אבל המחסום נותר. "ברגע שנבנה הישוב היהודי מחוץ ליפו, מי שיכול היה להרשות לעצמו, רכש אדמה", הוא מתאר את תהליך הבשלת האזור העני, "בהמשך, בתים רבים ביפו ננטשו בעקבות מלחמת העצמאות, ושוכנו בהם עולים חדשים". ושוב, הוא מתאר, ערך הנדל"ן ירד ומי שיכול היה להרשות לעצמו עזב.
ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון עירוני מוסיף שההגירה של אוכלוסייה חזקה, מתבטאת בהמשך גם בדינמיקה וקשרי השלטון המקומי. "כשיש כסף, יש יותר כוח פוליטי, השפעה וקשרים עם הממשל", הוא מסביר כיצד מתקבלות החלטות עירוניות סביבתיות שעובדות לטובת הרבעים העשירים, "ראש העיר יודע איפה הכוח". לרמן איננו מתייחס לתל אביב באופן ספציפי, אולם גם בעיר הלבנה לא חסרות דוגמאות. כך למשל מרכזי הציבור בדרום העיר הם התחנה המרכזית ובית המעצר, ואילו בצפון מוקמו האוניברסיטה והמוזיאון. "זו החלטה מושכלת של קריאה מושכלת של מוקדי הכוח", הוא פוסק.
"בחיפה זה פשוט", מדגימה את המשוואה ד"ר עינת קליש רותם, מתכננת ערים וחברת מועצת העיר, "ככל שעולים גבוה יותר, ככה השכונה יוקרתית יותר, ערך הנדל"ן גבוה, הבתים יותר מטופחים ארנונה יותר גבוהה, יש הבדל בתפיסה לפחות בין החיים על ההר והחיים למרגלות ההר. בחיפה זה מאוד פיזי".
כך למשל תושבי שכונת דניה על פסגת הכרמל נהנים ממרחב מטופח, בתים פרטיים ואפילו שער בכניסה לשכונה שהתקינו על מנת להבריח גנבים, בעוד ששכונות העיר התחתית סובלות מהזנחה. "חיפה זו העיר היחידה לאורך חופי אגם הים התיכון שככל שמתרחקים מהים ערך הנדל"ן עולה", אומרת ד"ר רותם ולשיטתה יש מספר סיבות. התשתיות שחוצות את הים, נמל ופסי רכבת שאינם מאפשרים גישה חופשית לחוף. גם המבנה הדמוגרפי של העיר תרם להתבססות השכונות עשירות. עד 1948 התגוררו בעיר התחתית בעיקר תושבים מהמגזר הערבי. כשננטשו הבתים ב-1948 שוכנו בהם עולים חדשים שסבלו מעוני ואבטלה, ומגורים במבנים ישנים. "הערך של השכונות בעיר התחתית צנח, ומי שיכול היה להרשות לעצמו עבר לכרמל".
צבי והדסה פילה, בשנות השישים לחייהם, הם חלק מהאוכלוסייה שנותרה בעיר התחתית למרות הכול. הם מתגוררים בשכונת קריית אליהו במערב חיפה, בסמיכות לים. צבי גדל בשכונה ומספר כיצד בימיה הראשונים שכנו בה עולים חדשים, אוכלוסייה דתית חזקה. אולם טעות אנוש בבניית הדירות בשכונה הובילה לשקיעת המבנים והתפרקותם. "חומרי בנייה לא נכונים על קרקע לא נכונה בשיטות בנייה לא נכונות", אומרת הדסה בהשלמה, "מי שיכול היה - ברח, השכונה לאט לאט התרוקנה מתושביה המקוריים, חלק מכרו ואחרים השכירו ואופי השכונה אבד". למרות הקרבה של השכונה לים, אין לזה משמעות, הכביש הראשי והנמל מפרידים את השכונה מהגישה לחוף. הדסה מביטה בעצב על הים, "איפה עוד יש מקום בעולם בו שכונות העוני הן הסמוכות לים"?. השכונה שלה גוועת. יחד עם תושביה אבד הצביון שלה, נעלם החן הישן. "זו שכונה גוססת", היא מביטה בעזובה מסביב "מודרת מהמרחב העירוני, בלי פרח או עץ, או תיקון שבילים, זה פשוט עצוב".
שכונת נווה דוד בחיפה סמוכה לים, הכאב אף גדול יותר וצורם. שם לצד משכנות העוני, צמחו בשנים אחרונות רבי קומות חדישים עבור אוכלוסייה צעירה וחזקה, שכונת "רמת הנשיא". שיר, תושבת המגדלים, עברה לפני כחצי שנה לביתה החדש, ומספרת על חומה שהוקמה כדי לתחום את השכונה וליצור הפרדה בין תושבי השיכון לתושבי המגדל. "אבל זה לא עוזר", היא אומרת, ומוסיפה שבחופשים תושבי שכונת נווה דוד מעבירים את זמנם בכניסה למגדלים, "זורקים ביצים על המרפסות של השכונה החדשה, יושבים בחניון, שותים ומעשנים נרגילות". והסיבות לדבריה מובנות לחלוטין. היא מספרת ששנים ארוכות תושבי נווה דוד סבלו מהזנחה ותחזוקה ירודה, ופתאום צמחה מול עיניהם שכונה יוקרתית שנהנית מתשתיות איכותיות, כביש חדש ותאורה. "הם נותרו בשכונה רעועה ומוציאים את התסכול שלהם עלינו". ברקע לדבריה מתנהל מאבק ממושך סביב משא ומתן לפינוי בינוי בשכונה הקשה, "ובינתיים כולנו סובלים".
ישראל בהחלט אינה לבד במערכה. בעולם יש עוד דוגמאות רבות למתחמי דיור מופגנים. כך למשל בעיר סאו פאולו בברזיל עובר קו ברור, בין הפבלות העניות למגדלי היוקרה המפוארים. מדוע צד אחד עני ואילו השני עשיר? מהן התנודות שמובילות אוכלוסייה עמידה לאזור אחד ואוכליה מוחלשת לאזור אחר? כנראה שאין סיבה אחת. כנראה שמדובר בשלל סיבות טכניות, ביורוקרטיות, גיאוגרפיות-היסטוריות והחלטות שרירותיות, מקריות של מקבלי החלטה חסרי ניסיון. הרי איש לא רצה בשכונות עוני על חופה של חיפה, ואיש לא כיוון שהמעברות הזמניות במערב בנימינה יובילו לחיי נצח של הפרדה בין מזרח למערב, השאלה היא כמובן כיצד היום מתמודדים עם הפערים והאם הרשויות המקומיות ערוכות לטפל בפערים הגאוגרפים מבניים ובעיקר אנושיים שנוצרו.
בנייה של מבני ציבור, פרויקטים של פינוי-בינוי, שיפור תשתיות וחידוש תשתיות קיימות, ויצירת תמהיל דירות או שילוב של בתי עסק יוצרים שינויים בערים השונות, ועשויים לטשטש את ההבדלים בין השכונות. הבדלים פיזיים כמו בחיפה, מסילת רכבת כמו בבנימינה, כבישים מהירים שמפרידים בין חלקי עיר שונים כמו בראשון לציון או נתניה, רחובות ראשיים שיוצרים חיץ בין שכונות כמו בתל אביב, כל אלה ניתנים לשינוי, רק כזה שתלוי בתכנון נכון, השקעה כספית וזמן.
אסנת שפירא, תושבת בנימינה מציעה בכלל פתרון אחר. לדבריה לפחות ככל שזה נוגע לישוב מגוריה בנימינה, פעמים רבות מדובר בזיכרון, בזהות נושנה שמתעקשת לדבוק במציאות. "בחמש עשרה השנים האחרונות ההבדלים בין המזרח למערב מטשטשים", היא מסבירה, "השטחים בתוך המושבה הפכו קטנים ויקרים, ואנשים ביקשו לקנות דווקא בצד המערבי ולבנות שם", היא מתארת שכונות חדשות, בנייה יוקרתית ובית ספר חדש. "גם מזרח העיר כבר אינה מושבה הומוגנית ונבנו בה בנק ודואר, הוקמו חנויות ומרכזי שירות והתשתיות התיישנו". לדבריה, לפעמים מדובר בסבלנות, חוסר יכולת להכיל שינויים איטיים. "זה נכון שתהליכים לוקחים הרבה זמן, אבל בפירוש לא מדובר בימים ההם, אין יותר שיכון ומושבה", היא אומרת, "זה חי בעיקר בלב של האנשים".
סלמה מסכים באופן חלקי. הוא אינו מכחיש שחלה בנייה מואצת בחלק המערבי והוא שינה פניו. אבל השינוי המיוחל הוא עמוק יותר לשיטתו. לאחרונה נקלע לבית הספר במושבה. על אחד האוטובוסים שהובילו לשכונות הישנות במערב העיר נתלה שלט "לשיכון". הלב שלו נחמץ. אולי באמת בנימינה התפתחה, ומזרח ומערב הן רק צדדים של מסילת הרכבת, אבל נראה שבניגוד לבתים חדשים, את התפישה של האנשים קשה הרבה יותר לבנות מחדש.
