ב"חתונת השנאה" חגגו כמה אנשים שאני מכירה, ובכל זאת נדמה שמי שחגג את החתונה הזו יותר מהמשתתפים בה, אלה אנשי התקשורת אלה שהחליטו לכנות אותה בשם הנ"ל, ואלה שמשתמשים בו כדי להביע את זעזועם העמוק, לכאורה, מאותו ריקוד משחית.
אני אומרת "לכאורה", כי האמת היא שקשה להאמין לפרשנים יפי הבלורית והתואר היושבים באולפנים ומספרים לאיזה שפל מוסרי הגענו, וכמה מסוכנים הם נערי הגבעות, וכמה אלימים. קשה להאמין, בגלל העובדה שבמשך כשבוע ימים, כותרות הענק ואינסוף הכתבות על אותה "חתונת שנאה", מסרבות לרדת מסדר היום, ונראה שאנשי תקשורת מסוימים דווקא נהנים מהעניין. למי אכפת שבאירוע הזה באו בברית הנישואין שני אנשים אוהבים, זכאים, כן, עד שתוכח אשמתם.
זה מזכיר לי את "בית המריבה" השם שהחליטה התקשורת להעניק לבית שקנו יהודי-חברון, שנקרא בפיהם דווקא "בית השלום". אז מה אם אתם, המתנחלים, קראתם לו "בית השלום". השם האמיתי יהיה השם שאנחנו נקבע. זה עושה לנו רייטינג.
עושה לנו רייטינג גם לתאר בפירוט המקסימלי שחזור של נאנסת, ולספר סיפורים מצמררים על איש שהחליט להרוג את אשתו במיתה משונה. ואני לא מיתממת; תקשורת היא תקשורת ועיתונות היא עיתונות, והיא צריכה להיות מעניינת, נושכת, צבעונית והיא גם צריכה, לפעמים, לדווח על מקרים קשים ומצמררים. אבל נדמה לי שמה שמצופה מהעיתונאים, אם כך, הוא לפחות לא להיתמם בעצמם. אנשי טלוויזיה ועיתון נכבדים, כשאתם מספרים לציבור על עולם אכזר עם סיפורים קורעי לב, על כל התיאורים הנלווים, אתם מעודדים אותו להיות כזה. אתם מנפחים, ומוציאים מפרופורציות, ונותנים דגש על מה שצריך לפעמים דווקא להצניע. בעולם אחר, שבו השיקול המוביל אינו רייטינג אלא שאיפה להיטיב, סיפורה של "חתונת השנאה" היה מסוקר ביממה אחת, אולי שתיים. כי כדי שסיפורים כאלה לא יקרו שוב, אחרי ההתייחסות החמורה ביותר לעניין מה שצריך הוא בעיקר לחנך, ולחבר, ואז לשתוק. לעבור לנושא הבא.
כשתקשורת מקצינה, היא מתרחקת מהאנשים המסוקרים. כשהיא מציגה תמונה חד-ממדית, היא מתסכלת את הצופים הקרובים לכוכב התורן. כשמדובר באירוע שהוא טלוויזיוני וצבעוני לא פחות משהוא חמור, וכשמדובר באנשים בחברה הישראלית, ועוד יותר כשמדובר בנערים מתבגרים שעושים מעשים רעים, הסיקור צריך להיות אחר. כי במצב הנתון, הוא לא מועיל, הוא רק מזיק. לחברה, כמובן. לא לתקשורת, שגורפת עוד כמה אחוזי רייטינג נאים.
כשהזוג המדובר התחתן, הוא לא דמיין לעצמו שברחבי המדינה יזכה האירוע שלהם לשם המכובד "חתונת השנאה". במה פשעו שזה מגיע להם? שיש להם חברים מהגבעות? שיש להם דעות ימין קיצוניות? כן, החתן רקד עם רובה באותו ריקוד, אם אני בקיאה מספיק בפרטים. זה בוודאי לא מעשה שיש להתהדר בו. אם מישהו היה רוקד ככה בחתונה שלי, הייתי בטח נורא מתעצבנת. אבל אתם יודעים, לרקוד עם רובים זה לא חידוש שהומצא לפני שלושה שבועות. שנים על גבי שנים רוקד נערי הגבעות עם נשקים בשיר הידוע "זכרני נא", ועד כמה שידוע לי, החתונות האלה עוברות בשקט. אבל עכשיו יש פרשייה שמסעירה את המדינה, והעיר כולה צהלה ושמחה.
האנשים שאני דיברתי איתם, שהשתתפו בחתונה הזו, ושלא חשודים בשמאלנות יתר, מספרים כי הם בעצמם היו מזועזעים מהריקוד המתועב הזה וחשבו אפילו לעזוב את האולם. אבל כשהם קוראים בעיתון שכך החליטו לכנות את החתונה הזו, למה אתם חושבים שזה יביא? לרגיעה ורצון לשפר את המצב, או דווקא להקצנה, תסכול וזעם נוסף? מה נמצא בראש מעייניכם החיבור והממלכתיות של הציבור הזה למדינה, או הכתבה הפיקנטית? מה נראה לכם שאתם עושים, אילו ערכים אתם מקדמים? אהבה וסובלנות, או שנאה ותקיפות? לאיזה עולם אתם שואפים? האם אתם מבינים את המשמעות שיש למעשיכם?
ולכן אני אגיד את זה שוב הזעזוע שאתם מביעים, עיתונאים יקרים, הוא לא אמין. הוא חלק מהעבודה שלכם, חלק מהרצון שלכם להיות מעניינים. לו הייתם באמת מזועזעים, הייתם פועלים אחרת. זה כמובן לא פשוט, וגוף מסחרי רוצה לקיים את עצמו, ולהרוויח, ולהצליח. השאלה היא מה נפגע בדרך לשם. אם אתם שואלים אותי, המטרה לא מקדשת את כל האמצעים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.