אני שואלת את עצמי בימים האחרונים מהו "דפוס פעולה", במונחים של חיזור. האם אפשר לדבר על "הוא סגר את הדלת" או כל התנהגות גנרית מהסוג הזה כדי ללמוד על דפוסי פעולה של החיזור? אני לא מיתממת. בוודאי שבפרשת סילבן שלום לא מדובר בחיזור ג'נטלמני ענוג אלא לכאורה בהתנהגות מגושמת ומעוררת בוז להשגת מטרה מינית במובן הנמוך, הזול. על פניו, עם הצטברות העדויות, נראה כי מדובר בניצול מעמד.
ועדיין השאלות נותרות פתוחות. מתי התנהגות גנרית, בנאלית, הופכת לדפוס פעולה אנטי-חברתי או פלילי?
בואו נוסיף לרגע למשוואה הזאת את הפוליטיקה המקומית שלנו. למשל ארגוני השמאל. תחשבו על זה ממבט-על: מהות השמאל, האני המאמין של הארגון הזה הוא לערער על יסודות הסירוב. שמאל הוא תנועה פוליטית שאינה מקבלת את הסירוב כעובדה מוגמרת.
הפלסטינים מסרבים לשבת למשא ומתן? השמאל ימשיך לנסות. ארגוני הטרור מסרבים להפסיק את גל הטרור? השמאל ימצא הסברים רציונאליים או רגשיים וימשיך בניסיונות שכנוע. אל תטעו, אני לא ביקורתית כלפי העמדה הזאת אלא מעריכה אותה. הסירוב הפוליטי הוא רק תחנת ביניים זמנית בכדי להגיע אל ה"כן" הנכסף. אבו מאזן אמר לא, אבל אנחנו נמשיך לנסות ולהגיע להסדר מדיני, כי יש לנו אחריות כלפי העם שלנו. זאת השקפת עולם שמאלנית, בואו נסתכל גם למציאות הזאת בעיניים.
ועכשיו בואו ניקח לרגע את נושא ההטרדות לשדה הפוליטי. נעשה ערבוב. תארו לעצמכם שכל העתיד שלנו במזרח התיכון היה נשען על חיזור מוסכם. מה היה קורה אם נתניהו היה מזמין את אבו מאזן לשבת סביב שולחן המו"מ ואבו מאזן היה מסכים מיד? בינגו. החיים במזרח התיכון היו גן עדן עלי אדמות, פלא הבריאה.
אבל מה, בעולם האמיתי זה לא עובד ככה.
בעולם האמיתי יש משחקי חיזור בין מדינות, בין עמים. יש תנאים מוקדמים. ובעצם מה ההבדל בין אישה מסרבת לבין אבו מאזן מסרב? מבלי להמעיט בעצם הסירוב או עוצמת הסירוב של אף אחד מהצדדים.
בוודאי שיש הבדל, אבל בל נשכח שהקיום האנושי נשען על קונפליקטים. אישה אמרה לא. יש אפשרות שה-"לא" של עכשיו יתחלף בעתיד ב"אולי", שיתחלף בבוא העת ב-"כן"? תשתהו רק לרגע על האפשרות הזאת. בוודאי שיש אפשרות כזאת, תודו בזה (גם אצל אחרונת הפמיניסטיות). אל תיבהלו ממנה.
יש סיכוי שהלא שלה הוא לא מוחלט ואין אלא לכבד אותו. ויש סיכוי שה -"לא" שלה הוא "לא" של "אם תמשיך, אז אולי". כמה סיפורים כאלה אתם מכירים? אינספור. מקרה סילבן שלום הוא הזדמנות לדבר גם על חיזור גרוטסקי, מגושם, ואולי אפילו פלילי - בקצה האחר של הסקאלה. כי נראה שלשם הדברים הולכים, העדויות הולכות ומצטברות.
נחזור לפוליטיקה. האם הפוליטיקה יכולה להרשות לעצמה להישען על "לא" אחד של מנהיג ועכשיו ברוגז ולא מדברים דורות קדימה? או להמשיך להתכתש ולהילחם זה בזה על פני שנים? הלנצח נאכל חרב? התשובה היא לא. זאת לא תשובה של עם חפץ חיים.
היינו רוצים שהמנהיגים שלנו ישלחו את האנשים הנכונים לסמן סדקים בהנהגה שמנגד, ובבוא העת לשוב ולשכנע ולהגיע להידברות בין העמים, לכונן הסכם שלום או הסכמה עקרונית. ובמילים אחרות, אפילו פרשת סילבן שלום שלמראית עין יוצאת ממחוזות הפוליטיקה היא הארד קור הסכסוך הישראלי פלסטיני במזה"ת. רק תרחיבו את עדשת ההסתכלות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.